"שמחת בית השואבה"

שמחת בית השוֹאֵבָה היא מנהג יהודי עתיק, הקשור למצוות"ניסוך המים" שהונהגה בבית המקדש בחג הסוכות לאחר הבאת מי מעיין הגיחון לבית המקדש.

במשך כל השנה, יחד עם הקרבת קורבנות שונים על המזבח, היו מנסכים יין על המזבח במקום מיוחד לכך. בשבעת ימי חג הסוכות היו מנסכים בנוסף ליין גם מים. מקורו של מנהג זה הוא בהלכה למשה מסיני, אם כי יש רמז במקרא. טעם המנהג נתפרש על ידי חז"ל, מכיוון שחג הסוכות, החל בתחילת עונת הגשמים, הוא החג בו נידונים על המים (גשם) של כל השנה החדשה.

בימי חול המועד היו נלווים למנהג הניסוך שורה של טקסים, שהיו שמחים במיוחד. הם נמשכו כל הלילה, והסתיימו בניסוך המים בבית המקדש.

מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו. במוצאי יום טוב הראשון של חג ירדו לעזרת נשים ומתקנין שם תיקון גדול. מנורות של זהב היו שם וארבעה ספלים של זהב בראשיהם וארבעה סולמות לכל אחד ואחד וארבעה ילדים מפירחי כהונה ובידיהם כדים של מאה ועשרים לוג שהן מטילין לכל ספל וספל מבלאי מכנסי כהנים ומהמייניהן מהן היו מפקיעין ובהן היו מדליקין. ולא היה חצר בירושלים שאינה מאירה מאור בית השואבה [1] חסידים ואנשי מעשה היו מרקדין בפניהם באבוקות של אור שבידיהן. ואומרים לפניהם דברי שירות ותושבחות והלוים בכנורות ובנבלים ובמצלתים ובחצוצרות ובכלי שיר בלא מספר על חמש עשרה מעלות היורדות מעזרת ישראל לעזרת נשים כנגד חמש עשרה (מעלות) שבתהלים שעליהן לוים עומדין בכלי שיר ואומרים שירה ועמדו שני כהנים בשער העליון שיורד מעזרת ישראל לעזרת נשים ושני חצוצרות בידיהן קרא הגבר תקעו והריעו ותקעו הגיעו למעלה עשירית תקעו והריעו ותקעו הגיעו לעזרה תקעו והריעו ותקעו (הגיעו לקרקע תקעו והריעו ותקעו) היו תוקעין והולכין עד שמגיעין לשער היוצא ממזרח הגיעו לשער היוצא ממזרח הפכו פניהן ממזרח למערב ואמרו: אבותינו שהיו במקום הזה אחוריהם אל ההיכל ופניהם קדמה ומשתחוים קדמה לשמש ואנו ליה עינינו ר' יהודה אומר היו שונין ואומרין: "אנו ליה וליה עינינו".