"לפני עיוור לא תתן מכשול"

לפני עיוור לא תיתן מכשול

לפני עיוור לא תיתן מכשול היא מצוות לא תעשה האוסרת על ניצול חולשת העיוור והכשלתו בדרך. בהלכה, המצווה פורשה פרשנות מרחיבה, והיא כוללת איסור לתת עצה מטעה לאדם בעניין שאינו מבין בו (הכשלה תבונית), או לגרום לאדם לעבור עבירה (הכשלה מוסרית), גם כאשר אין כוונה לנצל חולשה של האחר.

האיסור מופיע בספר ויקרא: "לא תקלל חרש, ולפני עיוור לא תיתן מכשול, ויראת מאלהיך - אני אדוני" (ספר ויקרא, פרק י"ט, פסקה 14.)

קללה על העוברים על האיסור, מופיעה בפרשת הקללות בהר גריזים והר עיבל: "ארור משגה עיוור בדרך" (ספר דברים, פרק כ"ז, פסקה 18.)

[עריכה]בפרשנות המקראמשמעות האיסור

[עריכה]

הרמב"ן מפרש כפשוטו של מקרא, שיש איסור להכשיל אדם עיוור ולגרום לו ליפול, למשל לשים לפניו אבן. פרשנות זו הייתה מקובלת גם אצל השומרונים ^[1]. לעומתם, רש"י שמתבסס על תורת כהנים (פרשה ב יג), מעדיף בשני המקומות פרשנות אלגורית לפסוקים, וסובר שמדובר בעצה מטעה שאותו אדם יפול בה כאשר ינסה ליישם אותה: "לפני הסומא בדבר לא תתן עצה שאינה הוגנת לו; אל תאמר מכור שדך וקח לך חמור, ואתה עוקף עליו ונוטלה הימנו". גם התרגומים על הפסוק "ארור משגה עיור בדרך" מפרשים באופן אליגורי, שהאיסור הוא להטעות עובר אורח כאשר מבקש מידע לגבי הדרך, שהוא כעיוור בעניין הזה.

המהר"ל (גור אריה) ותלמידו הכלי יקר מחזקים את טענתו של רש"י שלא מדובר בעיוור של ממש אלא ב"עיוורון תבוני", מכיוון שהפסוק האוסר נחתם במילים "אני ה'", ובכל מקום שכזה הכוונה לאיסור המסור לליבו של אדם, שאין אדם אחר יכול לדעת, ורק ה' רואה ומתרה, ואילו בנתינת מכשול של ממש, העיוור או אדם אחר יכולים לגלות מי הכשיל אותו.

לעומתם, המשך חכמה יוצר סינתזה משני הפירושים, וסובר שהאיסור הראשוני הוא הכשלה פיזית של עיוור כדברי הרמב"ן, ואף לכרות בור ברשות הרבים, שהנופל לתוכו נחשב כעיוור בהתייחסות לבור, אלא שאיסור זה מורחב, וכולל גם איסור להכשיל אדם שעיוור מחמת קוצר דעתו בנתינת עצה שאינה הגונה להחזיקו בדרכו הרעה. המשך חכמה מרחיב עוד יותר את ה"עיוורות השכלית" גם ל"עיוורות מנטלית ורגשית" הבאה מחמת כעסו או יצרו של האדם. פירוש מרחיב זה מקובל גם בלשון ימינו כאשר רבים משתמשים בביטוי לפני עיוור גם לגבי פיתוי, למרות שהמפותה מודע לכך שהוא עובר על איסור. למשל, השופט חיים כהן התבטא לגבי החוק האוסר משחקי מזל: "המעוות אשר החוק בא לתקנו אינו רק עידוד השאיפה להתעשרות קלה ולא בעמל ובמשפט כי אם גם - ואולי בעיקר - שימת מכשול בפני עיוור שבמקום שיוציא אדם את כספו למחייתו ולמחיית ביתו, מניחו על קרן הצבי של המזל"‏^[2].

[עריכה]בהלכה

אצל חז"ל רואים הרחבה של עיקרון זה לעיקרון המוסרי. בין המקרים שהם מביאים להדגמת האיסור הם מביאים דוגמה של הגשת כוס של יין לנזיר או נתינת אבר מן החי לבן נוח. במקרים אלו, הגמרא‏^[3] מסייגת שהאיסור הוא רק כאשר האדם לבדו איננו נגיש לעשיית האיסור, למשל כאשר כוס היין נמצא בעבר אחד של הנהר והנזיר נמצא בעבר השני ואינו יכול להגיע אל הכוס אם לא יושיטו לו אותו.

הרמב"ם פוסק בהלכות מלוה ולווה (פרק ד' הלכה ב') כי בהלוואה בריבית המלווה, הלווה ומי שמתווך ביניהם או מסייע לדבר, כולם, בנוסף לאיסורים המיוחדים לכל אחד, עוברים על "לפני עיוור לא תתן מכשול".

בשולחן ערוך (חושן משפט, סימן ע' סעיף א') מובא כי המלווה כסף בלא עדים עובר על "לפני עיוור לא תתן מכשול", מכיוון שהוא עלול לגרום ללווה לכפור בהלוואה שנעשתה בסתר. מקרה נוסף שנאמר בו "לפני עיוור לא תתן מכשול" (יורה דעה, סימן ר"מ סעיף כ') הוא אב המנסה להעניש בהכאה את בנו הגדול, שעלול לגרום לבנו להחזיר לו, ולעבור על מצוות כיבוד אב ואם.

בספר "חכמת אדם" (פז ג') מובא שיש איסור לסחור עם עובדי אלילים ביום חגם ושלושה ימים לפני כן, כי הדבר יגרום להם ביום חגם להודות לאלילם על ההצלחה, ובני נח מצווים על איסור עבודה זרה, ונמצא שהסוחר אתם עובר על "לפני עיוור לא תתן מכשול".

בספר חסידים ניתנות דוגמאות נוספות:

• אדם שחולה במחלה מידבקת צריך להודיע לאנשים בבית המרחץ על מחלתו לבל ידבקו ממנו, ואם אינו עושה כך הוא עובר על לפני עיוור (סימן תרע"ד).
• הוא אוסר על שדכן לשדך, לאישה שמבקשת ממנו אדם מסוים שבו היא חפצה, אדם אחר שהוריה מבקשים ממנו לשדך לה. הוא גם מזהיר שמקרה זה עלול להביא את האישה לידי בגידה, כיוון שנישאה בנישואי חובה למי שהיא לא חפצה בו. (שם סימן ת"צ).

הרב שלמה זלמן אוירבך דן בעקבות דבריו של הרמ"א שפוסק שאסור להאכיל לחם וכל דבר שמחייב נטילת ידיים למי שלא נטל ידיו, משום "לפני עיוור" (שו"ע או"ח קס"ג), ובניגוד לו סובר שמותר לתת אוכל לפני מי שלא נוהג לברך, מכיוון שאחרת המכשול עלול להיות גדול יותר, מכיוון שיגרום לשנאת התורה, ולכן על פי תפיסתו יש לשקלל את המכשולים השונים.

[עריכה]במחשבת ישראל

הרמח"ל שכלל את איסור לפני עיוור במידת הנקיות, ועומד על היסוד הנפשי שבו, מסכם את התפיסה של איסור זה באופן הבא:

אך זאת היא חובת האדם הישר, כאשר יבוא איש להתיעץ בו, ייעצהו העצה שהיה הוא נוטל לעצמו ממש, מבלי שישקיף בה אלא לטובתו של המתיעץ, לא לשום תכלית אחר, קרוב או רחוק שיהיה. ואם יארע שיראה הוא היזק לעצמו בעצה ההיא, אם יכול להוכיח אותה על פניו של המתיעץ, יוכיחהו. ואם לאו, יסתלק מן הדבר ולא ייעצהו. אך על כל פנים, אל ייעצהו עצה שתכליתה דבר זולת טובתו של המתיעץ, אם לא שכונת המתיעץ לרעה, שאז ודאי מצוה לרמותו, וכבר נאמר (תהלים יח): ועם עקש תתפתל, וחושי הארכי יוכיח.