"תחשוב טוב יהיה טוב"

"לשעות הפנאי למשפחה לכל עת לכל השנה דבר יום ביומו" ועוד'

בס"ד

ברוכים הבאים

באתר זה תמצאו חידושי תורה .מאמרים.זמני כניסת השבת .ברכות שונות.

"התרת נדרים"

יום שני, 10 בספטמבר 2012 | יום שני, ספטמבר 10, 2012


נֶדֶר הוא התחייבות שאדם נוטל על עצמו, פעמים רבות במשמעות דתית. החיוב לקיים נדר מופיע בתורה בספר במדבר: "איש כי יידור נדר לה', או השבע שבועה, לאסור איסר על נפשו, לא יחל (= יחלל) דברו, ככל היוצא מפיו יעשה"'.‏[1]מבחינות רבות קיים דמיון בין נדר לשבועה, אולם יש הבדלים מהותיים ומעשיים ביניהם. מסכת נדרים במשנה עוסקת בפרטי הלכות הנדרים.

[עריכה]לפי ההלכה קיימים מספר סוגי נדרים, ביניהם:נדרים בהלכה היהודית

  • נדרי איסור - בהם אדם אוסר חפץ מסוים בשימוש לו מסוים, או אוסר אותו לאחרים להנות ממנו או מחפציו. לנדרים אלו מוקדשת בתלמוד מסכת נדרים.
  • נדרי הקדש - בהם מקדיש אדם את בהמתו לקורבן או את ממונו לבית המקדש (בדק הבית), או שמתחייב להביא קורבן. דיני נדרי הקדש כלולים בעיקר במסכת ערכין.
  • נדרי נזירות - קבלת האדם על עצמו להיות נזיר. להלכות אלו להם מוקדשת מסכת נזיר.
  • נדרי תענית - קבלת האדם על עצמו להתענות. דיני נדרים אלו מופיעים בתלמוד במסכת תענית[2].
  • נדרי מצוה - נדר לקיים מצווה כלשהי.

[עריכה]החובה לקיים נדרים

קיום נדר הוא מצוות עשה מן התורה, מצווה זו נלמדת מהפסוקים "ככלל היוצא מפיו יעשה", "מוצא שפתיך תשמור" (דברים כ"ג, כד). העובר על הנדר עובר על מצוות לא תעשה של "לא יחל דברו" (ספר במדבר שם).
חז"ל ראו בעצם קבלת הנדר דבר שלילי, אפילו אם הוא מקוים: "רבי נתן אומר: כל הנודר כאילו בנה במה, והמקיימו כאילו מקטיר עליה"‏[3]

[עריכה]התרת נדרים

אדם שנדר נדר ומתחרט על כך יכול לבוא לפני בית דין, ובהתקיים תנאים מתאימים "להשאל" על נדרו כך שבית הדין מתיר את הנדר ומבטל אותו למפרע. דין זה אינו מפורש בתורה אולם נמסר במסגרת תורה שבעל פה, עד שחז"ל אמרו עליו "היתר נדרים פורחים באוויר ואין להם על מה שיסמוכו (מן המקרא)".
בית דין מתירים את הנדר על ידי "פתח", היינו קביעת בית הדין שאילו הנודר היה מודע למלוא המשמעות של הנדר לא היה נודר כלל, והרי זה כאילו היה הנדר בטעות. מחלוקת חכמים האם ניתן להתיר על סמך חרטה בלבד.
הראשונים נחלקו, האם התרת החכם היא למעשה בירור למפרע שהנדר לא חל מעיקרו‏[4], או שמדובר בחחלות מכאן ולהבא, אלא שההתייחסות מכאן ולהבא היא כאילו עד עכשיו לא היה קיים הנדר‏[5]

[עריכה]הליך התרת הנדר

על מנת להתיר את הנדר, הנודר עצמו צריך להופיע בבית הדין ואיננו יכול למנות שליח לצורך כך. המתיר הוא תלמיד חכם מומחה, ואם אין בנמצא תלמיד חכם כזה ניתן לקבץ בית דין של שלשה הדיוטות. הנודר מפרט את נדרו, ומנמק מדוע הוא מתחרט על נדרו ורוצה להתירו. המתיר שואל: ניחמת בך מנדרך? וכאשר התשובה היא חיובית, אומר לו: מותר לך (או בלשון דומה). ומכאן ואילך הנדר בטל.

[עריכה]התרת נדרים בשבת

באופן עקרוני, אין מתירים נדרים בשבת, מלבד נדרים שהם צורך השבת עצמה (כגון: אדם שנדר שלא יאכל בשר, והנדר מפר את שמחת השבת שלו).

[עריכה]נדרים בלתי ניתנים להתרה

נדר על דעת רבים - אם הציבור בכללם הדירו אדם, אי אפשר להתיר את הנדר, אלא לצורך מצווה.

[עריכה]התרת נדרים בימים הנוראים

נהוג לערוך התרת נדרים קבועה בכל שנה בערב ראש השנה. הטקס נערך במעמד שלושה אנשים (ויש הנוהגים במעמד עשרה). התוקף ההלכתי של התרת הנדרים הזו מוגבל, והתועלת המעשית שלו נתונה במחלוקת הלכתית. הטקס כולל גם הכרזה על ביטול מראש של כל הנדרים שיינדרו בעתיד. ביטול מראש כזה לא מועיל לכל הנדרים (כגון נדר במודע כנגד ההתרה), ולכן נוהגים לקיים התרת נדרים בכל שנה.
באופן דומה, תפילת כל נדרי בערב יום כיפור, נועדה להתיר נדרים שנעשו ללא מחשבה או מתוך הכרח.

[עריכה]הפרת נדרים

אב יכול להפר את נדרי בתו כשהיא נערה (עד גיל שתים עשרה וחצי). כמו כן, הבעל יכול להפר את נדרי אשתו הנשואה הנוגעים לתחומים שביניהם. "הפרה" הוא סוג ביטול נדר שונה מ"התרה", ואינו תלוי בשום פתח, חרטה או טעות. נוסף על כך, הפרת נדרים מבטלת את הנדר רק מאותו רגע ואילך, לעומת התרה שמבטלת אותם למפרע.

[עריכה]נדרים ביהדות בימינו

לאחר תקנת רבן יוחנן בן זכאי שלא לנדור לאחר חורבן המקדש להקדש, מקובל כיום לנדור (אם בכלל) לתת תרומה לבית הכנסת או לצדקה. יש המקפידים לסייג גם התחייבות זו על ידי האמירה "בלי נדר".

[עריכה]סיפורי נדרים בתנ"ך

אזכור של נדרים בתנ"ך מופיע לרוב בהקשר של עמידה בפני סכנה, אם כי לא תמיד.

[עריכה]יעקב

סיפור הנדר הראשון הוא אצל יעקב. כאשר הוא בורח מאחיו עשו, ועומד לצאת מארץ כנען ונמצא במצב של חוסר וודאות וסכנות עתידיות הוא נודר נדר:
וַיִּדַּר יַעֲקֹב, נֶדֶר לֵאמֹר: אִם-יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי, וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ, וְנָתַן-לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל, וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ. כא וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם, אֶל-בֵּית אָבִי; וְהָיָה ה' לִי לֵאלֹהִים. כב וְהָאֶבֶן הַזֹּאת, אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי מַצֵּבָה, יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים; וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן-לִי, עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ.
– בראשית, כ"ח כ'
מאוחר יותר אלוהים מזכיר לו שנדר נדר, ועליו להגשימו:
אָנֹכִי הָאֵל, בֵּית-אֵל, אֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ שָּׁם מַצֵּבָה, אֲשֶׁר נָדַרְתָּ לִּי שָׁם נֶדֶר; עַתָּה, קוּם צֵא מִן-הָאָרֶץ הַזֹּאת, וְשׁוּב, אֶל-אֶרֶץ מוֹלַדְתֶּךָ.
– בראשית ל"א, י"ג

[עריכה]מלחמת בני ישראל בערד

בדרכם לעבר הירדן המזרחי עברו בני ישראל בנגב, שם תקף אותם מלך ערד, וכמה נלקחו בשבי. בעקבות כך נדרו ישראל נדר לה': "אם נתון תיתן את העם הזה בידי - והחרמתי את עריהם"‏[6]. החרמת הערים משמעותה שהשלל שייתפס יוקדש לה'.

[עריכה]יפתח הגלעדי

כאשר יפתח הגלעדי נלחם נגד בני עמון הוא נדר לה' "והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי לקראתי בשובי בשלום מבני עמון, והיה לה' והעליתיהו עולה"‏[7]. עם שובו מהקרב יוצאת לקראתו בתו והוא מקיים "את נדרו אשר נדר"‏[8] חז"ל מותחים ביקורת חריפה על מעשהו של יפתח אשר ברור שאין לו כל תוקף, ועל פנחס שהיה בדורו ולא הפר את נדרו.

[עריכה]חנה

חנה, עקב עקרותה, נודרת נדר להקדיש את בנה לעבודת ה': "ותידור נדר ותאמר: ה' צבאות, אם ראה תראה בעוני אמתך, וזכרתני, ולא תשכח את אמתך, ונתתה לאמתך זרע אנשים - ונתתיו לה' כל ימי חייו…"‏[9]. בנה הוא שמואל הנביא, שהוקדש להיות כהן לה'.

[עריכה]ראו גם

יום שני, ספטמבר 10, 2012 | 0 תגובות | קרא עוד

"קולות השופר"

יום שני, 27 באוגוסט 2012 | יום שני, אוגוסט 27, 2012

תקיעת שופר

המצווה הבסיסית של ראש השנה - שמיעת קול שופר.
מהתורה אנו מצווים לשמוע 9 קולות תקיעה. 
אולם, איננו יודעים בוודאות כיצד צריכים קולות השופר להישמע - 
האם כבכי עצור - שברים
כבכי מתגלגל - תרועה
או כשילוב של שניהם - שברים-תרועה
לכן אנו מבצעים את שלושת סוגי התקיעות, כשכל אחת מהן מתחילה ומסתיימת בתקיעה רציפה - תקיעה
שלוש תקיעות מכל סדרה, עולות ל-30 קולות בסך הכול, והן המינימום ההכרחי, על מנת לקיים את מצוות התורה ללא ספק.



נהוג לתקוע בשופר באותו המקום בו קוראים בתורה, כדי שזכות התורה תעמוד לנו. בשופר תוקעים ביום ולא בלילה כזכר לתקיעות השופר בתקופת השלטון הרומאי. באותם ימים, כאשר נגזרו גזרות על עם ישראל, תקנו חכמינו לתקוע בשופר לפני תפילת מוסף, וזאת משום שבשעות הבוקר המוקדמות היו שליחי השלטון משגיחים שלא ייתקעו בשופר.

"בעל התוקע" - האדם שתוקע בשופר, חייב לעמוד. עליו להתכוון לזַכּוֹת בקיום המצווה את כל מי שמקשיב לו. במקביל, צריכים כל המאזינים להתכוון, שבשמיעתם הם מקיימים את מצוות התורה.

לפני התקיעות מברכים שתי ברכות: "לשמוע קול שופר" ו"שהחיינו". אסור להפסיק בדיבור בין הברכות לתקיעת השופר.
גם נשים חייבות לשמוע תקיעת שופר ביום ראש השנה, ואף ילדים שהגיע לגיל שבו מחנכים אותם למצוות, צריכים לשמוע תקיעת שופר.
לא תוקעים בשופר בשבת.

השופר שבו תוקעים בראש השנה, צריך להיות מקרן איל (כבש זכר) מעוקלת, שאורכה עולה על 10 ס"מ. קרן האיל מזכירה לקב"ה את מסירות הנפש של אברהם אבינו ב"ניסיון העקידה", (בה העלה אברהם איל כקרבן במקום יצחק) ומרבה את זכויותינו. מותר להשתמש בקרן של בהמה שלא נשחטה כדין. בדיעבד, אפשר להשתמש בשופר מקרן של בהמה טהורה אחרת, להוציא פרה או שור.

בתפילת המוסף, מופיעות 3 ברכות מיוחדות: "מלכויות" (שבח והלל לקב"ה, מלך מלכי המלכים), "זיכרונות" (בקשה מהקב"ה לזכור לנו את זכות האבות), ו"שופרות" (הזכרת השופר). בזמן חזרת החזן, תוקעים 30 תקיעות נוספות, לפי הצירופים שהזכרנו קודם.

המנהג הוא לתקוע עוד 40 קולות נוספים בסוף התפילה, כשכל התקיעות יחד מצטרפות ל-100 קולות. את התקיעה האחרונה מושכים יותר מן האחרות והיא מכונה "תקיעה גדולה".


יום שני, אוגוסט 27, 2012 | 0 תגובות | קרא עוד

"קול השופר"


תקיעת שופר היא מצוות עשה המיוחדת לראש השנה ומייחדת את ראש השנה. מקום רחב תופס השופר ומצוות התקיעה בו בעולמה של ההלכה,האגדה והמחשבה היהודית.

[עריכה]
יום
 ראש השנה מכונה בתורה יום תרועה‏‏[1] ו"זיכרון תרועה"‏‏[2], וחז"ל למדו מכך שיש מצווה להריע בשופר בראש השנה. חז"ל קבעו שתקיעת שופר בראש השנה דומה לתקיעה של היובל ומכך שהמונח "תרועה" מופיע בהקשר של ראש השנה והיובל שלוש פעמים ‏‏[3] נלמד שיש להריע שלוש פעמים. כמו כן, מהפסוק "והעברת שופר תרועה ... תעבירו שופר בכל ארצכם" למדו חז"ל שיש לתקוע בשופר תקיעה פשוטה לפני ואחרי כל תרועה ‏‏[4]. בהתאם לכך, המצווה מהתורה כוללת תשעה קולות - שלוש תרועות ושש תקיעות. עם זאת, הסתפקו חכמים מהי התרועה המקראית: האם היא "שברים", "תרועה" או שניהם יחד? לכן, קבעו חכמים לתקוע את שלוש התרועות והתקיעות המלוות אותן 3 פעמים – סך הכל 30 קולות.התקיעה בשופר

על כן בראש השנה נשמעים שלושה קולות בשופר:
  • תקיעה - קול אחד ארוך וממושך.
  • שברים - שלושה קולות קצרים. מכונה בתלמוד גם גניחות.
  • תרועה - מספר רב של קולות קצרים ביותר (לדעת רוב הראשונים שלושה, ונהוג לעשות לפחות תשעה). מכונה בתלמוד גם יללות. (אמנם, דעת בעל המגדל עוז בפירושו על הרמב"ם היא שהתרועה היא קול מסולסל עולה ויורד).
קולות אלו נשמעים באחד משלושת הרצפים הבאים:
  • סדר תשר"ת (במקורות קדמוניים קשר"ק) - תקיעה, אחר כך שברים, אחר כך תרועה ואחר כך תקיעה.
  • סדר תש"ת (במקורות קדמוניים קש"ק) - תקיעה, אחר כך שברים ואחר כך תקיעה.
  • סדר תר"ת (במקורות קדמוניים קר"ק) - תקיעה, אחר כך תרועה ואחר כך תקיעה.
בגמרא מסופר שנהוג לתקוע לפני תפילת מוסף תקיעות הנקראות "תקיעות דמיושב" וגם בתוך תפילת מוסף, לאחר כל אחת מהברכות מלכויות זכרונות ושופרות. בהתאם לכך, לפני מוסף תקעו 30 קולות, כדי לצאת ידי מצוות התורה, ובתוך מוסף היו מנהגים שונים. הרמב"ם‏‏[5] כותב שלאחר מלכויות תקעו תשר"ת, לאחר זכרונות תש"ת, ולאחר שופרות תר"ת, כך שסה"כ תוקעים 40 קולות (ישנם לא מעט ראשונים נוספים הסבורים כדעת הרמב"ם). רבינו תם לעומת זאת כתב שיש לתקוע "תשר"ת" לאחר כל אחת מהברכות, כך שסה"כ תוקעים 42 קולות. בשולחן ערוך כתוב שיש לתקוע לאחר מלכויות 3 פעמים תשר"ת, לאחר זכרונות שלוש פעמים תש"ת ולאחר שופרות שלוש פמים תר"ת‏[6]. אולם ערוך השולחןכותב שזה מן הסתם טעות והכוונה הייתה שלאחר כל ברכה יתקעו תשר"ת, תש"ת ותר"ת‏[7]. מנהג זה דחק את רגלי המנהגים האחרים וכיום כמעט בכל העדות תוקעים לאחר כל ברכה עשר קולות. יוצאים מן הכלל הינם התימנים וקצת מקהילות האשכנזים הנוהגים כדעת הרמב"ם לתקוע רק תשר"ת למלכויות, תש"ת לזכרונות ותר"ת לשופרות, והספרדים במערב אירופה המקפידים לקיים את פסק השולחן ערוך כלשונו (3 תשר"ת למלכויות, 3 תש"ת לזכרונות ו3 תר"ת לשופרות).

ברוב הקהילות נהוג להשלים את מניין התקיעות למאה על ידי שמיעת עוד 10, 40 או 60 קולות (בהתאם לכמה שתקעו לפני כן) לאחר סיום מוסף, לעתים באמצע ה
קדיש שלאחר חזרת הש"ץ. אצל יהודי ספרד ותימן נהוג להוסיף בסוף התפילה תרועה אחת בודדת וארוכה הנקראת תרועה גדולה ובכך הם מגיעים לרב ל 101 קולות. חסידי חב"ד נוהגים להוסיף בסוף התפילה עוד 40 קולות למרות שהם תוקעים גם בתפילת הלחש, כך שהם תוקעים סך הכל 130 קולות. לעומת זאת, מנהג הספרדים במערב אירופה הוא שלא תוקעים בשופר במהלך תפילת הלחש ולתקוע רק 10 קולות בסוף התפילה ולכן הם תוקעים רק 71 קולות.בקהילות החסידים מתפללי נוסח ספרד וברוב קהילות הספרדים נהוג לתקוע 30 קולות בתוך תפילת הלחש של הציבור, באופן דומה לתקיעות במהלך חזרת הש"ץ. על פי נוהג זה תוקעים שלושים קולות לפני מוסף, 30 קולות בתפילת הלחש ועוד שלושים קולות בחזרת הש"ץ. מנהג אשכנז, איטליה והספרדים במערב אירופה הוא שלא לתקוע במהלך תפילת הלחש.
מנהג יהודי תימן לתקוע 30 קולות לפני תפילת שחרית בלא ברכה. 30 קולות נוספים לפני תפילת מוסף (ורק אז נאמרת הברכה). 10 קולותבמהלך חזרת הש"ץ. קול נוסף (תרועה גדולה) לאחר הקדיש שבסיום תפילת מוסף. סה"כ 71 קולות. מנהג יהודי תימןלתקוע לפני תפילת שחרית היה נהוג בעבר (עד שנת 1700 בערך) גם בקהילות ספרדיות רבות (בישוב הישן הספרדי בארץ ישראל, במצרים ועוד) אך בשל דרישת חכמי הקבלה בוטל המנהג ונשאר רק אצל יהודי תימן.
אצל רוב האשכנזים נהוג להאריך בתקיעה האחרונה לאחר כל פרק של 30 תקיעות, ותקיעה זאת נקראת תקיעה גדולה.

[עריכה]שופר הכשר לראש השנה

קיימת מחלוקת מאיזה חיה מותר להכין שופר של ראש השנה. על פי הרמב"ם, רק שופר של כבש כשר לתקיעת שופר של ראש השנה. אולם לפי דעות אחרות, כל שופר כשר לראש השנה חוץ מאלו המיוצרים מקרניים של בקר.

[עריכה]מצווה לתקוע או לשמוע

המצווה מתקיימת בדרך כלל בצורה ציבורית, על ידי אדם אחד שתוקע בשופר, כשכל האחרים מקשיבים ושומעים את התקיעות. מכך נובע דיון תאורטי הנוגע להגדרת המצווה, בשאלה אם נכון להבין שהמצווה היא השמיעה ולא התקיעה, או שמא המצווה מתקיימת בפעולת התקיעה האקטיבית, ומה שגם השומעים יוצאים ידי חובה הוא רק משום שכולם נחשבים כמצטרפים אל תקיעתו של התוקע, על פי דין שומע כעונה. אחת התוצאות המעשיות מהדיון התאורטי הזה היא השאלה שעלתה כבר בתקופת הגאונים ביחס לנוסח הברכה הנאמרת לפני התקיעה: "לשמוע קול שופר" או "על תקיעת שופר", כשהדעה המקובלת היא לברך "לשמוע".[8] גם הרמב"ם הביא ראיות לכך שהמצווה היא לשמוע,‏[9] אך מן האחרונים היו שהביאו הוכחות לכך שהמצווה היא גם בפעולת התקיעה.[10]

[עריכה]טעמי המצווה

רב סעדיה גאון כתב 10 טעמים למצוות תקיעת שופר בראש השנה:
  1. ראש השנה הוא יום סיום בריאת העולם, בו מלך ה' על עולמו, וכן עושים למלך ביום תחילת המלכות- תוקעים בשופרות וחצוצרות.
  2. ר"ה הוא היום הראשון לעשרת ימי תשובה, לכן תוקעים בשופר כדי להזהיר ולעורר את הציבור לשוב בתשובה.
  3. להזכיר את מעמד הר סיני, שנאמר בו "וקול שופר חזק מאוד".
  4. להזכירנו דברי הנביאים, שנבואותיהם נמשלו לתקיעת השופר, שנאמר "ושמע השומע את קול השופר..."
  5. להזכירנו חורבן בית המקדש וקול תרועת האויב.
  6. להזכיר את עקידת יצחק, אשר בסופה הוקרב איל (שמקרנו מופק השופר) לפני ה'.
  7. כשנשמע תקיעת השופר נירא ונפחד לפני ה'.
  8. להזכירנו יום הדין הגדול וליראה ממנו.
  9. להזכירנו את קיבוץ נדחי ישראל, שנאמר "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור..."
  10. להזכירנו את תחיית המתים ולהאמין בה.

[עריכה]ראש השנה שחל בשבת

בימינו אין תוקעים בשופר ביום ראש השנה שחל בשבת, גזרה מחשש שתוקע שלא יודע לתקוע היטב ילך למבין בדבר, ויטלטל את השופר ברשות הרבים במקום ללא עירוב, דבר המהווה חילול שבת. בשנה שבה חל ראש השנה בשבת תוקעים בשופר רק ביום השני.(ראש השנה שחל בשבת התרחש בשנת תש"ע, ויתרחש בפעם הבאה בשנת תשפ"א.)
הדיון בעניין תקיעה בשופר בשבת מופיע במשנה במסכת ראש השנה פרק ד, משניות א-ב:
"יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת, במקדש היו תוקעין; אבל לא במדינה. משחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי, שיהו תוקעין בכל מקום שיש בו בית דין. אמר רבי אליעזר, כשהתקין רבן יוחנן בן זכאי שיהו תוקעין, לא התקין אלא ביבנה; אמרו לו, אחד יבנה ואחד כל מקום שיש בו בית דין. ועוד זאת הייתה ירושלים יתרה על יבנה – שכל עיר שהייתה רואה ושומעת וקרובה ויכולה לבוא, תוקעין בה; וביבנה, לא היו תוקעין אלא בבית דין בלבד."
על סמך דברי המשנה, פסק הרי"ף לתקוע בכל בי"ד חשוב, אף על פי שאינו סמוך וכך גם נהג הלכה למעשה.[11] אך דעתו לא התקבלה להלכה: "ולא מצינו מי שינהוג כמותו בשום מקום מישראל" (ריטב"א), "ובכל מקומות ישראל מנהג פשוט שלא לתקוע בראש השנה שחל בשבת" (שיבולי הלקט). ואף תלמידיו אחריו לא נהגו לעשות כן (הרא"ש), וכך נפסקה ההלכה ברמב"ם, הטור ובשולחן ערוך. ואולם, נתעוררה שאלת התקיעה שוב, שנים רבות לאחר מכן, בירושלים בשנים תרס"ה ותרס"ו שבהן ראש השנה, שנה אחר שנה, חל בשבת. רעש גדול התעורר כשר' עקיבא יוסף שלזינגרקרא לתקוע בירושלים בשבת של ראש השנה ואף פרסם שורה של מאמרים הלכתיים על כך במאסף התורני תל-תלפיות שהופיע בהונגריה בשנים ההן. לדבריו, הסכימו לו ר' שמואל סלנט והאדר"ת. התנגדות עצומה קמה בירושלים שלבסוף לא נתנה לו להפיק את רצונו.
גם בדורנו התבצעה תקיעת שופר בשבת, על ידי חברי הסנהדרין החדשה, בראש-השנה של תשס"ז[12] ותש"ע[13]. פרופ' הלל וייס[14], מראשי הפעילים לבניין המקדש, היה מיוזמי המעמד, שהתקיים בישיבת בית הבחירה, המסונפת למכון המקדש.
מעבר לתקיעת השופר, בראש השנה שחל בשבת יש שינויים נוספים: אין אומרים "אבינו מלכנו",[15] לפי שאין שואלים צרכים בשבת.[16] ובקהילות אשכנז, ובכמה מקהילות ספרד נהוג לדחות את אמירת התשליך ליום השני של ר"ה.[1


יום שני, אוגוסט 27, 2012 | 0 תגובות | קרא עוד

"פדיון כפרות"

יום ראשון, 26 באוגוסט 2012 | יום ראשון, אוגוסט 26, 2012


כפרות הוא מנהג יהודי עתיק שנערך בערב יום הכיפורים (ובעת הצורך גם בעשרת ימי תשובה). על פי המסורת, מסובבים תרנגול מעל ראשו של כל יהודי ומתפללים שהתרנגול ילך למיתה, בעוד האדם ילך לחיים טובים ולשלום. לאחר הטקס נמסר התרנגול לשחיטה, וניתן לרוב כצדקה לעניים. יש כאלה המקיימים את המנהג בדג או בירק, במקום בתרנגול.
סביב המנהג התפתח פולמוס על רקע מניעים שונים. עם התומכים הבולטים למנהג נמנים, הרמ"א, הרא"ש והאר"י, ובין המתנגדים למנהג ניתן למנות את הרשב"א, הרמב"ן ורבי יוסף קארו.
כיום הנושא מושך התנגדות גדולה מצד רבנים וארגוני זכויות בעלי-חיים כאחד, בטענה שהשימוש בבעל-חיים בצורה זו גורם לעבירה על איסור צער בעלי חיים. בעקבות זאת, קהילות רבות החלו לקיים את המנהג באמצעות כסף, מנהג שזכה לכינוי פדיון כפרות. כפי שנעשה עם התרנגול, הכסף נתרם לעניים ומדגיש את מימד הצדקה במנהג.

תוכן עניינים

  [הסתרה

[עריכה]תיאור המנהג

ר' שמואל רימלער שוחט תרנגול כפרות בברוקלין, ניו יורק, בערב יום כפור, תשע"ב
נהוג לקיים את מנהג הכפרות השכם בבוקר בערב יום הכיפורים, או קודם לכן, בעשרת ימי תשובה.
יש להחזיק את התרנגול (לזכר) או התרנגולת (לנקבה), או את כסף ה'כפרות' ביד ימין ולומר:
בְּנֵי אָדָם יֹשְׁבֵי חֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת, אֲסִירֵי עֳנִי וּבַרְזֶל: יוֹצִיאֵם מֵחֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת, וּמוֹסְרוֹתֵיהֶם יְנַתֵּק: אֱוִוילִים מִדֶּרֶךְ פִּשְׁעָם, וּמֵעֲווֹנוֹתֵיהֶם יִתְעַנּוּ: כָּל אֹכֶל תְּתַעֵב נַפְשָׁם, וַיַּגִּיעוּ עַד שַׁעֲרֵי מָוֶת: וַיִּזְעֲקוּ אֶל אֲ-דֹנָי בַּצַּר לָהֶם, מִמְּצֻקוֹתֵיהֶם יוֹשִׁיעֵם: יִשְׁלַח דְּבָרוֹ וְיִרְפָּאֵם, וִימַלֵּט מִשְּׁחִיתוֹתָם: יוֹדוּ לַא-דֹנָי חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם: אִם יֵשׁ עָלָיו מַלְאָךְ מֵלִיץ, אֶחָד מִנִּי אָלֶף, לְהַגִּיד לְאָדָם יָשְׁרוֹ: וַיְחֻנֶּנּוּ, וַיאמֶר, פְּדָעֵהוּ מֵרֶדֶת שַׁחַת, מָצָאתִי כפֶר:
– תהילים ק"ז 10, 14, 21-17, איוב ל"ב 24-23
מסובבים את התרנגול או הכסף מעל הראש שלוש פעמים, ואומרים:
זֶה חֲלִיפָתִי, זֶה תְּמוּרָתִי, זֶה כַּפָּרָתִי. זֶה הַתַּרְנְגוֹל יֵלֵךְ לְמִיתָה [מי שמשתמש בכסף יגיד: זֶה הַכֶּסֶף יֵלֵךְ לִצְדָקָה], וַאֲנִי אֵלֵךְ לְחַיִּים טוֹבִים אֲרֻכִּים וּלְשָׁלוֹם:
אומרים את כל התפילה שלוש פעמים; את כסף ה'כפרות' נהוג לתת לצדקה. אלו המשתמשים בתרנגול נוהגים לשחוט אותו (וישנם כאלו שנותנים אותו לעניים), ולתרום את הכסף לצדקה.
מבין יהודי גרמניה יש שאינם נוהגים לסובב את הכפרות מעל ראשם, אלא לצרור את המעות ולהניחן על משטח (לרוב שולחן), להניח את ידם על הצרור ואז לומר "זו כפרתי", את הצרור מוסרים לצדקה.


יום ראשון, אוגוסט 26, 2012 | 0 תגובות | קרא עוד