"תרומות ומעשרות"

  

תרומות ומעשרות

תרומות ומעשרות הן חלקם של הכהנים, הלויים והעניים מתוך היבול החקלאי הגדל בארץ ישראל, כפי שמצווה בתורה ובספרות ההלכה. התרומות והמעשרות הן חלק ממתנות הכהונה, ונועדו גם עבור הלויים, אשר הוקדשו גם הם לעבודה רוחנית בבית המקדש ועל כן לא קבלו נחלה בארץ, וכן עבור העניים ועבור העלאת קורבן ואכילה עצמית בירושלים.

יבול אשר לא הופרשו ממנו תרומות ומעשרות נקרא טבל, יבול אשר מקורו באדם שאינו נאמן על התרומות והמעשרות נקרא דמאי (וחייב בהפרשה מדרבנן) ויבול אשר הופרשו ממנו תרומות ומעשרות כדין, נקרא בלשון המשנה "מתוקן".

חלוקים הראשונים האם קיימים דיני תרומות ומעשרות בחוץ לארץ, לפי הרשב"א‏^[1] בשם רבינו תם קיים דין תרומה ומעשרות בחוץ לארץ, וכמו שמוכח מהמעשה של רב טובי בנו של רב נחמיה שהיה לו חבית של תרומה‏^[2], אך דין דמאי אינו נוהג לדבריו. לפי שיטה אחרת אין דין תרומות ומעשרות נוהג כיום כלל, והוא נהג רק בבבל ומצרים בזמן שהיו שיירות משם לארץ ישראל‏^[3], וזו היא הדיעה הרווחת כיום.

[עריכה]בזמן שבית המקדש קיים, מצוות תרומות ומעשרות כללה שתי מצוות: האחת היא ההפרשה, והשנייה היא הנתינה לזכאים בה, דהיינו כהן, לוי, עני. בזמן הזה למעשה אנו מקיימים רק את מצוות ההפרשה, ונתינה כמעט ולא מתממשת.רקע

ישנם ארבעה סוגי הפרשות המופרשות מגידולים שהם טבל ודאי בלבד לפני אכילתם והם: תרומה גדולה, מעשר ראשון, תרומת מעשר, מעשר שני או מעשר עני (דבר התלוי בסדר השנים לחשבון השמיטה).

כל תוצרת חקלאית הראויה להפריש ממנה תרומות ומעשרות כמפורט למעלה, ולא הופרשו ממנה, נקראת "טבל" מלשון "טב-לא" לא טוב דהיינו לא מתוקן. ולמעשה אכילת טבל חמורה יותר מאכילת נבילות וטריפות, שהאוכל טבל האסור מן התורה, חייב מיתה בידי שמים שנאמר: "ולא תחללו את קדשי בני ישראל ולא תמותו", ואילו האוכל נבילות וטריפות עובר בלאו, וענשו מלקות.

חובות ההפרשה והמעשרות לא נמסרו בתורה בצורה מרוכזת ומסודרת ועל כן ההלכה, בזמן בית שני ואחריו, עסקה בזה רבות. התנאים צרפו את כל המקורות המתאימים בתורה העוסקים בנושא ופירשו אותם ומסרו רשימה מדויקת של תרומות ומעשרות. מקורות נוספים ניתן למצוא בתלמוד וכן בכתבים שמחוץ להלכה כגון ספר היובלות, פילון האלכסנדרוני ויוספוס פלביוס.

[עריכה]אוכלי התרומה

רק לכוהנים מותר לאכול תרומות ומעשרות, לכוהן אין רשות למסור את התרומה לאדם שאינו מזרעו של אהרון הכוהן, או אפילו כוהן שהינו חלל או פסול, אלא רק לאשתו, בניו ובנותיו, ואפילו לעבדיו ושפחותיו. כמו כן, בת כוהן שלא נישאה מותר לה לאכול תרומה, ואם נישאה לאדם שאינו כוהן - אם מת בעלה ללא ילדים, היא חוזרת לבית אביה ואוכלת תרומה כנעוריה.

בת ישראל שנישאה לכוהן מותרת לאכול תרומה מהתורה החל מהקידושין ("אירוסין" בזמן המשנה), אך מדברי חכמים אינה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה, ואף מסירת האב לשלוחי הבעל אינה מועילה לכך. שנים טעמים לאיסור זה: יש אומרים מחשש שמאף מכיוון שהיא מתגוררת בבית אביה, היא תתן תרומה לאחיה ואחיותיה, ויש אומרים מחשש שמא לאחר הנישואין ימצא הבעל מום בגופה שלא ידע עליו כך, ויתברר למפרע שהקידושין היו קידושי טעות ואכילת התרומה הייתה איסור.

[עריכה]פירוט התרומות והמעשרות

[עריכה]תרומה

ערך מורחב – תרומה גדולה

החובה להפריש מהיבול החקלאי מופיעה בתורה במספר מקומות:

• בספר במדבר פרק י"ח, פסוקים ח'-כ', נדונו הזכויות של הכהנים עבור עבודתם בבית המקדש, ובין השאר נאמר:

	וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-אַהֲרֹן וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ אֶת-מִשְׁמֶרֶת תְּרוּמֹתָי, לְכָל-קָדְשֵׁי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל לְךָ נְתַתִּים לְמָשְׁחָה וּלְבָנֶיךָ לְחָק-עוֹלָם ... וְזֶה-לְּךָ תְּרוּמַת מַתָּנָם לְכָל-תְּנוּפֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְךָ נְתַתִּים וּלְבָנֶיךָ וְלִבְנֹתֶיךָ אִתְּךָ לְחָק-עוֹלָם, כָּל-טָהוֹר בְּבֵיתְךָ יֹאכַל אֹתוֹ. כֹּל חֵלֶב יִצְהָר וְכָל-חֵלֶב תִּירוֹשׁ וְדָגָן רֵאשִׁיתָם אֲשֶׁר-יִתְּנוּ לַיהוָה לְךָ נְתַתִּים ... כֹּל תְּרוּמֹת הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יָרִימוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל לַיהוָה נָתַתִּי לְךָ וּלְבָנֶיךָ וְלִבְנֹתֶיךָ אִתְּךָ לְחָק-עוֹלָם, בְּרִית מֶלַח עוֹלָם הִוא לִפְנֵי יְהוָה לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ ...

מכיוון שנאמר בתורה, "ראשית דגנך תירשך ויצהרך וראשית גז צאנך תתן לו", ועוד נאמר: "עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה". למדוחז"ל: מה דגן ותירוש ויצהר הם מאכל אדם וגידולם מן הארץ ויש להם בעלים שנאמר "דגנך", כך כל כיוצא בהם מאכלים מגידולי קרקע בגבולות ארץ ישראל חייבים בתרומות ומעשרות לפני אכילתם, והיא מצוות עשה מן התורה.

[עריכה]מעשר ראשון

ערך מורחב – מעשר ראשון

• בספר במדבר פרק י"ח, פסוקים כ"א-כ"ד, נאמר:

	וְלִבְנֵי לֵוִי הִנֵּה נָתַתִּי כָּל-מַעֲשֵׂר בְּיִשְׂרָאֵל לְנַחֲלָה חֵלֶף עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר-הֵם עֹבְדִים אֶת-עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד ... כִּי אֶת-מַעְשַׂר בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָרִימוּ לַיהוָה תְּרוּמָה נָתַתִּי לַלְוִיִּם לְנַחֲלָה ...

[עריכה]תרומת מעשר

הלויים נדרשים להרים גם הם מהמעשר שהם מקבלים חלק לכהן, וחלק זה נקרא "תרומת מעשר" ,ושיעורו הוא עשירית ממעשר ראשון . המקור בתורה של "תרומת מעשר": "וְאֶל-הַלְוִיִּם תְּדַבֵּר וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי-תִקְחוּ מֵאֵת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-הַמַּעֲשֵׂר אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם מֵאִתָּם בְּנַחֲלַתְכֶם וַהֲרֵמֹתֶם מִמֶּנּוּ תְּרוּמַת יְהוָה מַעֲשֵׂר מִן-הַמַּעֲשֵׂר ... כֵּן תָּרִימוּ גַם-אַתֶּם תְּרוּמַת יְהוָה מִכֹּל מַעְשְׂרֹתֵיכֶם אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּנְתַתֶּם מִמֶּנּוּ אֶת-תְּרוּמַת יְהוָה לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן ...‏^[4]

דינה של תרומת המעשר שווה בפרטים רבים לדין התרומה גדולה. מקובל משמו של התנא אבא אלעזר בן גימל שדרש על הפסוק "ונחשב לכם תרומתכםכדגן מן הגורן וכמלאה מן היקב"‏^[5], - וכך אמר: "בשתי תרומות הכתוב מדבר, אחת תרומה גדולה ואחת תרומת מעשר, כשם שתרומה גדולה ניטלת באומד ובמחשבה, כך תרומת מעשר ניטלת באומד ובמחשבה". כלומר: בתרומה גדולה ישנן שני קולות, האחת היא שאין שיעור מסוים להפרשה אלא ניתן להפריש באומד ללא כל חשבון, שהרי לא נקצב שיעורה בתורה, כך גם תרומת מעשר. כמו כן, מהמילה "ונחשב" אנו לומדים שניתן להפריש במחשבה ללא הפרשה במעשה, על האדם להחליט ברורות על איזה חלק מהערימה יחול קדושת התרומה ויכול הוא לאכול את השאר, ללא איסור טבל‏^[6].

[עריכה]מעשר שני

ערך מורחב – מעשר שני

מלבד המעשר הראשון הניתן ללוי, קיים מעשר נוסף, והוא עשירית שנייה, המתחלקת בין כל שלוש שנים. שתי השנים הראשונות, המעשר הוא "מעשר שני", אותו יש להפריש, ולאכלו בטהרה בירושלים. אם לא ניתן להעלות את המעשרות לירושלים, ניתן גם להחליף את הפירות תמורת כסף, להעלות את הכסף לירושלים, ושם לקנות פירות אחרים תמורתם.

המקור לכך הוא בספר דברים, פרק י"ב, פסוקים י"ז-כ"א: "לֹא-תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ מַעְשַׂר דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ וְכָל-נְדָרֶיךָ אֲשֶׁר תִּדֹּר וְנִדְבֹתֶיךָ וּתְרוּמַת יָדֶךָ. כִּי אִם-לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ תֹּאכְלֶנּוּ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ, אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ, וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ. הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן-תַּעֲזֹב אֶת-הַלֵּוִי כָּל-יָמֶיךָ עַל-אַדְמָתֶךָ ..."

[עריכה]מעשר עני

בכל שנה שלישית ושישית, המעשר אינו מעשר שני, אלא "מעשר עני", והוא ניתן לעני. עני על פי התורה נחשב אדם שיש ברשותו פחות ממאתים זוזים, סכום מינימלי לצורכי מחייה. מקור הדין הוא בספר דברים פרק י"ד, פסוקים כ"ב-כ"ז:

"עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל-תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה. וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר-יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ ... וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר-בִּשְׁעָרֶיךָ לֹא תַעַזְבֶנּוּ, כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ. מִקְצֵה שָׁלֹשׁ שָׁנִים תּוֹצִיא אֶת-כָּל-מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַהִוא וְהִנַּחְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ. וּבָא הַלֵּוִי כִּי אֵין-לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ, וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ, וְאָכְלוּ וְשָׂבֵעוּ לְמַעַן יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל-מַעֲשֵׂה יָדְךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה."

וכן בספר דברים פרק כ"ו, פסוקים י"ב-ט"ו: "כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת-כָּל-מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר, וְנָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ ..."

[עריכה]דיני ההפרשה

חיוב הפרשת תרומות ומעשרות חל על תוצרת חקלאית ברת חיוב משנתקיימו בה התנאים הבאים:

• עונת המעשרות: היינו מצב שבו התבואה הגיעה לשלב צמיחה או בשלות הפרי שכבר ראויים לאכילה, וכל שלא הגיעו לשלב זה פטורים מתרומות ומעשרות.
• גמר מלאכה: היינו שהגיעו לשלב הסופי ונעשו בהם כל המלאכות שנעשות בתוצרת, וכל שלא נגמרה מלאכתן, כגון, תבואה שנקצרה ונדשה אך עדיין לא נזרתה ולא נמרחה, לא נקרא גמר מלאכה ואפשר לאכול מתבואה זו אכילת עראי עד שתגמר מלאכתה.
• קביעתם למעשרות: היינו הפעולה הסופית לאחר שהגיעה התוצרת לעונת המעשרות וגם נגמרה מלאכתה. כגון: שהובאה לבית כדי לאכלה, נמכרה לאחר, או בושלה באש.

אמרו חז"ל: "אין מעשרין מן החדש על הישן, ולא מהישן על החדש". דהיינו שאין לעשר מפירות של שנה זו על פירות של שנה שעברה וכן להיפך, ואם ההפרשה נעשתה לאחר הזמן, היא לא נחשבת וצריך לחזור ולהפריש תרומות ומעשרות כדין. התאריך הקובע בשנת המעשר: עד א' בתשרי לירקות, ועד ט"ו בשבט לאילנות - כל מה שנלקט עד תאריך זה שייך לשנת המעשרות הקודמת, ואין להפריש ממנו על מה שנלקט לאחר התאריך.

את המעשרות מפרישים לאחר שכל המלאכה נגמרה, וכמות התבואה נקבעה. את כמות המעשר מפרישים במדידה מדויקת - מנייה, מדידה או שקילה(האפשרות העדיפה).

על המעשר אמר רבי עקיבא: "מעשרות סייג לעושר"^[7]. חז"ל אומרים שבכל התורה אסור לנסות את הקב"ה לראות אם מתקבל שכר על קיום המצווה, אולם במעשרות מותר לבחון את הקב"ה. דבריהם מבוססים על הפסוק בספר מלאכי: "הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת..."

[עריכה]נתינת המעשרות

[עריכה]בעת העתיקה

התורה מצווה על מתנות אלו כתמורה לכהנים וללויים עבור עבודתם בבית המקדש. בזמן הבית השני הכהנים החלו עובדים לפי משמרות הכהונה. לפי סדור עבודה זה, כל כהן עבד שבועיים בשנה בלבד, בבית המקדש. כדי שלא יקופחו ויוכלו להתפרנס, שונתה משמעות המתנות והן ניתנו גם עבור עבודות אחרות (שלא בבית המקדש) כמו הוראה, שפיטה, שכר סופרים, שכר עבור עבודות ציבוריות ועוד.

בכל תקופת קיומם היו המעשרות נושא לוויכוחים ומאבקים. מאבק אחד היה בין הלויים והכהנים על חלוקת המעשרים ביניהם. מאבק אחר היה בין אלו שכונו "חברים" שהקפידו מאוד על מנהגי המעשרות ואלו שכונו "עמי הארץ" שזלזלו ולעתים אף התנגדו למעשרות.

בתקופה ההלניסטית חלה התרחקות בין ראשי הכהונה (הכוהנים הגדולים) והעם. במטרה למנוע מהתרומות והמעשרות מלהגיע לידיהן של משפחות הכהנים הגדולים, נוצר ההרגל להביא מתנות אלו ישירות לידיהם של הכהנים המשרתים. המלכים החשמונאים ניסו למנוע זאת, אך ללא הצלחה, ומנהג זה נשאר עד חורבן הבית השני. לאחר חורבן הבית בטלו כל הקורבנות והמעשרות הקשורים ישירות במיזבח ובבית המקדש. שאר התרומות נשתמרו והם הובאו ישירות לכהנים שעסקו בתורה, ולבית הנשיא, לכיסוי הוצאותיו.

[עריכה]כיום

בזמן הזה, מפרישים תרומות ומעשרות אך לא נותנים אותם כדין המקורי, וזאת מכמה סיבות:

1. ישנו ספק לגבי יחוסם של הכהנים.
2. אף אם נמצא כהן מיוחס, ההלכה כיום היא שכולם נחשבים טמאי מת מספק, ומאחר שאין כיום אפר פרה אדומה, אין אפשרות להיטהר.
3. אף לגבי יחוסם של הלויים ישנו ספק.
4. אכילת מעשר שני מותנית בקיום בית המקדש.

לפיכך, הנוהג כיום הוא שהתרומה ותרומת המעשר, שאסורות באכילה ובעלות קדושה, מוצנעות בצורה מכובדת (בדרך כלל על ידי הנחתן בפח הזבל, לאחר עטיפתן בשקית אטומה).

מעשר ראשון, אשר אינו בעל קדושה, מופרש לדעות מסוימות רק באופן סמלי (הגדרת חלק מסוים של הפירות בתור מעשר) ואינו ניתן ללוי, על פי הכלל ההלכתיהמוציא מחבירו עליו הראיה, כלומר, על הלוי להביא הוכחות לכך שהוא אכן לוי - דבר שאינו מצוי בימינו (אמנם, רבים נוהגים גם כיום לתת מעשר ראשון ללוי על מנת שלא יהיה בדבר "גזל השבט" של הלוויים). נטל תרומת מעשר עובר לבעל הפירות והוא רשאי לאכלן לאחר שהופרשו מהן תרומת מעשר (מעשר מתוך המעשר = אחוז אחד מסך הפירות).

מעשר שני שאינו ניתן לאכילה "מחולל" על גבי מטבע. בשונה מ"פדיה" שנהגה בזמן המקדש, הערך של המטבע שעליו מחללים את התבואה יכול להיות קטן ביותר. לאחר החילול, הקדושה למעשה "עוברת" מהפירות אל המטבע, והפירות רשאיים באכילה, אך יש לנהוג במטבע בקדושה. מעשר עני הוא למעשה היחיד מבין המעשרות שנוהג גם היום, ללא שינוי.

[עריכה]ביעור מעשרות

ערך מורחב – ביעור מעשרות

החובה ליתן את התרומות והמעשרות איננה מיידית, והבעלים רשאים לחכות עד לזמן מתאים (עד שכהן מסוים יגיע, עד שתצטבר אצלם כמות משמעותית, וכו'). עם זאת, אם הוא לא נתן אותן לפני שעברו שלוש הרגלים, הוא עובר על מצוות "לא תאחר לשלמו". מעבר לזאת, בערב פסח של השנה הרביעית והשביעית למחזור השמיטה, חלה חובת ביעור מעשרות, בה חובה לתת כל מעשר לבעליו או "לבערו" (בדומה לביעור חמץ, אין חיוב של ביעור באש דווקא, אלא כל השמדה).

בזמנינו שאין מצוי להשהות פירות תרומה ומעשר אלא מיד משליכים אותם או נותנים אותם לכהן, עיקר מצוות הביעור מתקיימת בחילול מעות מעשר שני על מטבע בשווי של פרוטה ואיבוד מטבע זו, על ידי חיתוכה או התכתה. במקום הצורך אפשר גם להקל לחלל את המעשר על פרי ולא מטבע, ולאבד את הפרי.

[עריכה]וידוי מעשרות

ערך מורחב – וידוי מעשרות

על פי האמור בתורה, אחרי ביעור המעשרות יש לומר "וידוי מעשרות" ובו מצהיר האומר על שקיים את המצוה כדינה, ומודה לבורא על הפירות שנתן לו ועל ירושת ארץ ישראל בכלל. בפירוש המונח "וידוי מעשרות" נחלקו האחרונים אם הוא משורש וידוי על שלא נתן את התרומות והמעשרות מיד אלא המתין עד זמן הביעור, או שהוא משורש הודאה, על שם שמודה בו לבורא.

הראשונים נחלקו בשאלה אם מצוות וידוי מעשר נוהגת גם לאחר חורבן בית המקדש. הרמב"ם כתב^[8] שבין בפני הבית ובין שלא בפני הבית חייב לבער ולהתודות, וכן פסק בשו"ע^[9]. אבל הראב"ד כתב שהוידוי אינו אלא לפני ה', ואין לפני ה' אלא בבית המקדש, וכך מנהג בני אשכנז שאין נוהגים במצוות וידוי בזמן הזה וכדעת הראב"ד. אך הרבה מגדולי הדורות כתבו שראוי לקיים מצוה זו גם בזמנינו, והאריך בזה האדר"ת בקונטרס שחיבר בשם "אחרית השנים" שהודפסה בעילום שמו, וביאר שם שראוי להנהיג אמירת וידוי מעשרות בציבור. ויש הנוהגים לומר בשביעי של פסח מנוסח הוידוי מ"בערתי הקודש מן הבית" עד "ארץ זבת חלב ודבש", ולדברי האדר"ת נכון שיקראו בספר תורה פרשת "כי תכלה לעשר" עד "זבת חלב ודבש" בציבור במנחה של שביעי של פסח, אם קודם תפילת מנחה או אחריה (ארץ ישראל שם ס"ה-ו). ועוד כתב האדר"ת ב"אחרית השנים"^[10] שראוי לקיים דין לפני ה' בזמן הזה בבית הכנסת ובבית המדרששהוא מקדש מעט, והשכינה שורה שם, ושפיר נקרא לפני ה', וכל שכן מי שזוכה לבא להתוודות לפני הכותל המערבי שאמרו חז"ל שלא זזה שכינה ממנו, שודאי חייב ללכת לשם ולהתוודות.