"ליל הושענא רבה"

הושענא רבה (בעברית: הושענא הגדול) הוא כינויו של היום השביעי של חג הסוכות. ביום זה נהוג לומר פיוטי "הושענא" רבים יותר מבשאר ששת ימי החג, ומכאן שמו. לראשונה מוזכר שם היום בתקופת הגאונים בסידור רב עמרם גאון.

מכירת ערבות למנהג חביטת ערבה

רמזים נוספים לשם "הושענא רבה":

זהו היום העשרים וששה לאחר יום בריאת העולם, כמנין שם הוי"ה שנקרא שם רבה. ^[1]
זהו היום הנ"א (51) - לימים שניתנו לעם ישראל בחסד לעשות תשובה המתקבלת ברצון (החל מראש חודש אלול), ועל שם כך מבקשים הושע-נא, כלומר מבקשים מהקב"ה להושיע את יום נ"א זה, שהוא יום רבא (גדול) לפי שהוא אחרון וחותם. ^[2]

לחג שמות נוספים המופיעים במקורות ישראל הקדומים:

יום שביעי של ערבה - על שם מנהג הערבות ביום זה.
יום חיבוט חריות - על שם חריות (ענפי) הדקל שהיו מביאים לבית המקדש ביום זה, לדעת רבי יוחנן בן ברוקה^[3].
יום חותם - יום גמר חיתום הדין. בראש השנה ויום הכיפורים כל באי העולם נידונים כל אחד לעצמו, ובחג הסוכות העולם כולו נידון על המים (כמה גשמים ירדו) ועל ברכת הפירות והתבואות. יום זה, שהוא יומו השביעי של החג, הוא יום החיתום האחרון של דין זה. הואיל וחיי האדם תלויים במים - דומה הושענא רבה במקצת ליום כיפור ומרבים בו בתפילה ותשובה כעין יום כיפור.

בספרות הקבלה אנו מוציאים התייחסות להושענא רבה כיום המסוגל להגן על ישראל ולהצילם מאויביהם. הוא גם היום בו על פי המסורת עתידה להיות מלחמת גוג ומגוג‏^[4].

אחת מנבואותיו של חגי הנביא (ב,א-ט) נאמרה לו "בשביעי בעשרים ואחד לחודש", כלומר - בכ"א תשרי, הוא יום הושענא רבה. ייתכן ויש לכך קשר למסורת המוזכרת בתלמוד ^[5] לפיה מנהג חיבוט הערבות הנהוג ביום זה הינו "מנהג נביאים" או "יסוד נביאים", ולפי רש"י בפירושו במקום, הכוונה לחגי, זכריה ומלאכי.

[עריכה]הושענא רבה בתקופת בית המקדשמנהגי הושענא רבה

[עריכה]

ערך מורחב – מצוות ערבה במקדש

סחר בערבות לקראת הושענא רבה בבני ברק

בזמן שבית המקדש היה קיים, העמידו לצד המזבח בעזרה(בחזית בית המקדש) ערבה בגובה אחת-עשרה אמות והכהנים היו מקיפים את המזבח בכל יום מימי הסוכות. בהושענא רבה היו מקיפים את המזבח שבע פעמים, כמתואר במשנה:

"מצוות ערבה כיצד? מקום היה למטה מירושלים ונקרא מוצא, יורדין לשם ומלקטין משם מורביות של ערבה, ובאין וזוקפין אותן בצדי המזבח - בכל יום מקיפין את המזבח פעם אחת, ואומרים אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הצליחה נא - ואותו היום (היום השביעי של סוכות) מקיפין את המזבח שבע פעמים."

זקיפת הערבה הייתה דוחה את השבת במקדש רק ביום השביעי של חג הסוכות. כזכר למנהגי היום מתקופת בית המקדש נהוג אף היום להקיף שבע פעמים את בימת בית הכנסת עם ארבעת המינים, תוך כדי אמירת הושענות.

בגמרא נחלקו אם זקיפת הערבות במקדש היא הלכה למשה מסיני, או לדעת אבא שאול ניתן ללמוד זאת מהמילים "ערבי נחל" - שתי ערבות, אחת למקדש ואחת ללולב. נטילת הערבה בגבולין (מחוץ לבית המקדש) היא תקנת נביאים, מתקופת בית שני. מאחר והמצווה אינה מוזכרת בתורה, היו חילוקי דעות בקשר לקיומה. כבר בתקופת הבית השני, הצדוקים ומאוחר יותר הבייתוסים התנגדו לחילול השבת ולדחייתה. מניעת חילול השבת גרמה לארגון מחדש של לוח השנה העברי כך שהושענא רבה לא יחול בשבת.

[עריכה]הקפת הר הזיתים

בזמן הגאונים יש שהיו עולים בכל שנה מבבל לירושלים והיו מקיפים את הר הזיתים בהושענא רבה שבע פעמים. ^[6]

[עריכה]תיקון ליל הושענא רבה

הרב נפתלי צבי לאבין בעת לימוד בליל הושענה רבה

בליל הושענא רבה נוהגים רבים להשאר ערים כל הלילה ולהקדיש אותו ללימוד תורה מתוך סידורים של "תיקון ליל הושענא רבה" או לימוד תורה על פי בחירה אישית של הלומד. מקובל לקרוא בספר דברים, ולאחריו לומר תהלים, מפני שכתיבת ספר תהלים מיוחסת לדוד המלך (בבא בתראיד ע"ב) שהוא האושפיזין ביום הושענא רבה.‏^[7]

[עריכה]תפילת שחרית ומוסף

נוהגים להקיף את הבמה שבע פעמים ולומר את ההושענות המיוחדות ליום זה.

התפילה מורחבת יותר מתפילת חול המועד הרגילה וכוללת הוספות בזיקה לתפילות שבתות וימים טובים ובעיקר בזיקה לתפילות הימים הנוראים :

בקהילות אשכנז נהוג כי שליח הציבור לובש קיטל, אומרים את פסוקי דזמרא כמו בשבתות וחגים בניגון של ימים נוראים, אומרים את מזמור ק"ל אחרי ברכת ישתבח ובעת פתיחת ארון הקודש אומרים את פסוקי י"גמידות הרחמים ואומרים קדושה מורחבת בתפילת מוסף. (לא כל מנהגים אלו התקבלו בכל קהילות אשכנז, ויש קהילות הנוהגות רק חלק מהם או אף אחד מהם)

בקהילות ספרד מוסיפים "ה' הוא האלהים ה' הוא האלוהים" לפני אמירת ה' מלך של פסוקי דזמרא כמו בימים נוראים (אך לא מרחיבים את פסוקי דזמרא, בניגוד למנהג אשכנז), יש אומרים את מזמור ק"ל אחרי ברכת ישתבח (יש נוהגים לומר גם נשמת כל חי לפני כן), בהושענות אומרים קטעי סליחות ובסיומן יש נוהגים לומר קדיש תענו ותעתרו ויש אף שתוקעים בשופר.

מנהג מעניין שהיה נהוג בכמה קהילות רומניוטיות הוא לומר בתפילת מוסף את ההוספות של עשרת ימי תשובה ("זכרנו לחיים" בברכת אבות, וכו') ותפילת אבינו מלכנו.^[8]

[עריכה]חיבוט ערבות

ערך מורחב – חיבוט ערבות

נוהגים לקחת 5 ערבות אגודות ולחבוט אותן בקרקע 5 פעמים. מנהג זה הוא מנהג נביאים. לפי מנהג אשכנז לאחר הפיוט ("תענה אמונים, שופכים לב כמים, והושיעה נא") נוהגים להניח את ארבעת המינים ולקחת 5 ערבות אגודות. איתן ממשיכים לומר כמה פיוטי תפילה על הגשם, ובסיום חובטים את הערבות בקרקע 5 פעמים. למנהג הספרדים חובטים בערבה רק לאחר סיום אמירת כל פיוטי ההושענות, אך יש נוהגים ממש לאחר סיום תפילת מוסף. יש הסוברים שיש להקפיד לחבוט בקרקע שאינה מרוצפת ויש שאין מקפידים על כך. ההקפדה על המספר 5 (5 ערבות ו-5 חבטות) היא מאוחרת ולפי הקבלה ויש שאין מקפידים עליה. בכמה קהילות ספרדיות אומרים לאחר חבטת ערבה את תפלת נשמת כל חי.

[עריכה]מנהגים נוספים

התרת אגד הלולב - בששת הימים הראשונים של חג הסוכות נוהגים לאגוד יחדיו את שלשת מארבעת המינים: הלולב, ההדסים והערבות. ואף את הלולב אוגדים בפני עצמו, ומנהגים שונים בדבר. ביום הושענא רבה יש נוהגים להתיר את אגד הלולב.
ברכת 'פתקא טבא' - אצל יהודי אשכנז מברכים איש את רעהו בברכת 'פתקא טבא', או ביידיש 'א גוט קוויטל' - שפירושה 'פתק טוב', לפי שביום זה הקב"ה כביכול מוסר ביד השליחים את הפתקים עם גזר הדין, שעוד ניתן לשנותו לטובה עד החתימה ביום זה.
פרידה מן הסוכה - לקראת צאת החג נפרדים מן הסוכה בסעודה קלה. בסידורים מופיע נוסח לאמירה בשעת היציאה מן הסוכה.

[עריכה]מנהג הצל

מנהג הצל או מנהג הצללים הינו טקס עתיק ושנוי במחלוקת המבוצע בליל הושענא רבה. מי שמבצע טקס זה יוצא אחר חצות הלילה אל מקום כלשהו המואר על ידי אור הירח בלבד ושם המבצע מסיר את כל מלבושיו ומביט בצל שמטיל גופו הערום באור הירח. מראה הצל בעת ביצוע הטקס מהווה מעין אינדיקציה לגורלו של האדם באותה השנה ולכן מי שנוהג לבצע את הטקס מקפיד להביט בצילו של כל איבר, כדי לראות שלא צפויה לו פגיעה. תיקון ליל "הושענא רבה", משלים את מנהג הצל, כי התיקון בא כדי לפתור בעיות שמתגלות בצל בעת הטקס‏‏^[9].

וכך כותב ר' אהרן מלוניל:

	ונהגו ביום השביעי שהוא יום ערבה הרבה בני אדם לקום קודם היום ומסתכלים אם יראו צל ראשם באור הלבנה". הוא אף מוסיף כי בידו מסורת מפי ר' אלעזר מוורמס ותלמידיו: "כי המנהג שלהם שכורכין עצמן בסדין ויוצאין למקום שמגיע אור הלבנה ופושטין מעליהם הסדין ונשארו ערומים ופושטין אבריהם ואצבעותיהם". המנהג היה לעמוד לאור הלבנה בלבד ולבחון את צל האדם. אם לדמות הצללית חסר איבר כלשהו - אות הדבר לגזר הדין הנחתם על אותו אדם בשנה זו. "ואל יהא צל אצבע קל בעיניך, כי אם יחסר צל אחד מאצבעותיו – סימן לאחד מקרוביו, ויד ימין – סימן לבניו הזכרים ויד שמאל – לנקבות, והאצבעות יש מהם גדולים ויש מהם קטנים.

[עריכה]מקורות המנהג

לקיומו ושכיחותו של מנהג זה ישנן עדויות ורמזים כבר אצל בעלי הסוד והמקובלים הראשונים: רבי מנחם מריקנאטי, ר' אלעזר מוורמס - בעל ספר "הרוקח" וכן בפירושו של הרמב"ן לפסוק "סר צלם מעליהם" (בספר במדבר, יד, ט) ובראשונים רבים נוספים.

[עריכה]הסתייגותם של חכמי ישראל

רבים מהראשונים שהזכירו מנהג זה, הוסיפו הסתייגות ממנו בצידו: בספר השולחן ערוך בסימן תרס"ד נכתב: "כתבו הראשונים ז"ל שיש סימן בצל הלבנה בליל הושענא רבה מה שיקרה לו או לקרוביו באותה השנה ויש מי שכתב שאין לדקדק בזה כדי שלא ליתרע מזליה גם כי רבים אינם מבינים העניין על בוריו, ויותר טוב להיות תמים ולא לחקור עתידות". ור' משה איסרליש בהגהותיו באותו סימן: "כתבו ראשונים נגד מנהג זה משום שרבים אינם מבינים את העניין היטב ועדיף להשאר תמים ולא לחקור עתידות". אבודרהם בתפילת סוכות מסיים את דבריו אודות המנהג: "מכאן אני אומר שאין ראוי לנהוג מנהג זה". בעל ערוך השולחן מוסיף: "ובאמת חלילה לעמנו בני ישראל להביט על עניינים כאלו, וברגע אחד כששב בתשובה נתהפך מרע לטוב, ואין לנו רק לישא עינינו אל אבינו שבשמים"

"תחשוב טוב יהיה טוב"