"אסרו חג"

אסרו חג הוא יום החול שאחרי כל אחת משלוש הרגלים. תאריכי אסרו חג הם לפיכך כ"ב בניסן (לאחר פסח), ז' בסיוון(לאחר שבועות) וכ"ג בתשרי (לאחר סוכות).

מקור השם הוא הפסוק: "אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח" (תהלים קי"ח), שפשוטו - קישרו את קרבן החגבשלשלאות סמוך לפינות המזבח (כדי שיהיה מוכן לצורך זריקת הדם). חז"ל דרשו על פסוק זה ש"כל העושה איסור (תוספת) לחג במאכל ושתייה, מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מזבח והקריב עליו קורבן" (סוכה מ"ה, ע"ב).

בימי העלייה לרגל לבית המקדש היו חלק מהעולים נשארים בירושלים גם ביום שלמחרת החג. מכאן מגיעה קביעת היום העוקב לחג.

בתלמוד הירושלמי (מסכת עבודה זרה פ"א ה"א, דף ל"ט) קראו לאיסרו חג "בריה דמועדא" - בנו של המועד בארמית. המנהג יוחס לימי עזרא ונחמיה. המקור הוא בהכרזתם על צום וחגירת שק בכ"ד בתשרי (נחמיה ט', א'), ומכך שהצום לא נערך יום קודם, מיד עם צאת חג הסוכות, מסיקים שביום זה יש לשמוח.

נוהגים שלא להתענות באסרו חג. על פי הרמ"א, נוהגים להרבות בו באכילה ובשתייה, והסיבה היא שהקורבנות נאכלו גם ביום שלמחרת החג. בבית הכנסת אין אומרים תחינות. אף על פי כן אירע בתולדות עם ישראל שצמו באסרו חג של פסחלזכר פרעות, ויום זה פותח למעשה את ימי האבל של ספירת העומר.

בקרב יהדות אשכנז היו ימי אסרו חג מעין חג דמוקרטי: נבחרו אז גבאים ונושאי משרה.

ביהדות מרוקו, התווסף לאסרו חג שאחרי שביעי של פסח נופך נוסף - המימונה.