"כופר נפש"

כופר או כופר נפש הוא דרישה לתשלום עבור חייו או חירותו של אדם.

הביטוי מוזכר בתורה: "ואם שור נוגח הוא וכו' והמית איש או אישה, השור יסקל וגם בעליו יומת. אם כופר יושת עליו, ונתןפדיון נפשו ככל אשר יושת עליו"^[1]. בהשאלה, גם אדם יכול להוות כופר עבור אדם אחר אם הוא נענש במקומו. "כופרלצדיק - רשע, ותחת ישרים - בוגד" ^[2]

בהקשר המודרני, מדובר גם על דרישות שאינן דווקא כספיות, כגון דרישת שחרור אסירים ושבויים עבור שבויי צה"ל.

בחברה הערבית לכופר נפש (דייה) יש גם משמעות של תשלום פיצוי לקרובי משפחה של נרצח.

[עריכה]בתקופות קדומות שבויים היו נחשבים כרכוש השובה, אשר היה יכול לעשות איתם כרצונו - להורגם או להופכם לעבדים. בהקשר הזה, אפשר היה לפדות את השבוי על ידי קנייתו, כמו כל עבד אחר, אולם זאת לא הייתה מטרת השבייה. בהמשך, ככל שאנשים היו מוכנים לשלם עבור חייהם או חירותם, שלהם או של אחרים, התפתח המנהג לחטוף בני ערובה על מנת לדרוש כופר נפש בהמשך.כופר נפש בהיסטוריה

מנהג השבי הביא להתפתחות מצוות פדיון שבויים בהלכה. עקב מספר השבויים הרב במרד הגדול ובמרד בר כוכבאניסחו חז"ל כללים ברורים לפדיון שבויים במשנה: "אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן, מפני תיקון עולם" ^[3].

נכונות היהודים לשלם כופר נפש הביאה לכך שרבנים ופרנסי קהילה נלקחו כבני ערובה. במאה ה-13 המהר"ם מרוטנברג נכלא על ידי הקיסר רודולף הראשון בדרישה לכופר נפש. המהר"ם סירב לתת לתלמידיו לפדותו עקב הכלל המובא במשנה והחשש שפדייתו תביא לחטיפת רבנים חשובים אחרים והתרוששות הקהילה היהודית. עקב כך הוא נשאר בכלא שבע שנים עד מותו. רק ארבע עשרה שנה לאחר מכן גופתו נפדתה.

לעומת זאת, עבור האבירים האירופאים אשר היו נלקחים בשבי בקרב היו משלמים כופר נפש רק עבור החזרתם בחיים. נוהג זה עודד את התפתחות שלטי הגיבורים שנועדו ליידע את היריב את מי בשדה הקרב יש להימנע מלהרוג בתמורה לכופר נפש עתידי.

עד המאה ה-19, בעלי חוב היו נכלאים עד ששילמו את חובם. חוקים אלו אפשרו דרישת כופר נפש על ידי בדיית חוב, או דרישת ריבית קצוצה שמנעה מהחייב לשלם את חובו. ההלכה היהודית אינה מבדילה בין אנשים שנכלאו למטרת סחיטהובין אנשים שנכלאו בגין חוב אמיתי.