"קולות השופר"

תקיעת שופר

המצווה הבסיסית של ראש השנה - שמיעת קול שופר. מהתורה אנו מצווים לשמוע 9 קולות תקיעה.  אולם, איננו יודעים בוודאות כיצד צריכים קולות השופר להישמע -  האם כבכי עצור - שברים,  כבכי מתגלגל - תרועה,  או כשילוב של שניהם - שברים-תרועה.  לכן אנו מבצעים את שלושת סוגי התקיעות, כשכל אחת מהן מתחילה ומסתיימת בתקיעה רציפה - תקיעה.  שלוש תקיעות מכל סדרה, עולות ל-30 קולות בסך הכול, והן המינימום ההכרחי, על מנת לקיים את מצוות התורה ללא ספק. נהוג לתקוע בשופר באותו המקום בו קוראים בתורה, כדי שזכות התורה תעמוד לנו. בשופר תוקעים ביום ולא בלילה כזכר לתקיעות השופר בתקופת השלטון הרומאי. באותם ימים, כאשר נגזרו גזרות על עם ישראל, תקנו חכמינו לתקוע בשופר לפני תפילת מוסף, וזאת משום שבשעות הבוקר המוקדמות היו שליחי השלטון משגיחים שלא ייתקעו בשופר. "בעל התוקע" - האדם שתוקע בשופר, חייב לעמוד. עליו להתכוון לזַכּוֹת בקיום המצווה את כל מי שמקשיב לו. במקביל, צריכים כל המאזינים להתכוון, שבשמיעתם הם מקיימים את מצוות התורה. לפני התקיעות מברכים שתי ברכות: "לשמוע קול שופר" ו"שהחיינו". אסור להפסיק בדיבור בין הברכות לתקיעת השופר. גם נשים חייבות לשמוע תקיעת שופר ביום ראש השנה, ואף ילדים שהגיע לגיל שבו מחנכים אותם למצוות, צריכים לשמוע תקיעת שופר. לא תוקעים בשופר בשבת. השופר שבו תוקעים בראש השנה, צריך להיות מקרן איל (כבש זכר) מעוקלת, שאורכה עולה על 10 ס"מ. קרן האיל מזכירה לקב"ה את מסירות הנפש של אברהם אבינו ב"ניסיון העקידה", (בה העלה אברהם איל כקרבן במקום יצחק) ומרבה את זכויותינו. מותר להשתמש בקרן של בהמה שלא נשחטה כדין. בדיעבד, אפשר להשתמש בשופר מקרן של בהמה טהורה אחרת, להוציא פרה או שור. בתפילת המוסף, מופיעות 3 ברכות מיוחדות: "מלכויות" (שבח והלל לקב"ה, מלך מלכי המלכים), "זיכרונות" (בקשה מהקב"ה לזכור לנו את זכות האבות), ו"שופרות" (הזכרת השופר). בזמן חזרת החזן, תוקעים 30 תקיעות נוספות, לפי הצירופים שהזכרנו קודם. המנהג הוא לתקוע עוד 40 קולות נוספים בסוף התפילה, כשכל התקיעות יחד מצטרפות ל-100 קולות. את התקיעה האחרונה מושכים יותר מן האחרות והיא מכונה "תקיעה גדולה".