צדקה תציל ממוות
"כי יהיה בך אביון... לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך...נתון תתן לו ולא ירע לבבך ולא תקפוץ את ידך...נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו, כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלוקיך בכל מעשיך ובכל משלח ידך. כי לא יחדל אביון מקרב הארץ, על כן אנכי מצווך לאמר פתוח תפתח את ידך לאחיך לענייך ולאביונך בארצך"
(דברים טו')
שמונה מעלות יש בצדקה זו למעלה מזו, מעלה גדולה שאין למעלה ממנה זה המחזיק ביד ישראל שמך ונותן לו מתנה או הלוואה או עושה עמו שותפות או ממציא לו מלאכה כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות לשאול, ועל זה נאמר והחזקת בו גר ותושב וחי עמך כלומר החזק בו עד שלא ייפול ויצטרך.
פחות מזה הנותן צדקה לעניים ולא ידע למי נתן ולא ידע העני ממי לקח, שהרי זו מצוה לשמה, כגון לשכת חשאים שהייתה במקדש, שהיו הצדיקים נותנין בה בחשאי והעניים בני טובים מתפרנסין ממנה בחשאי, וקרוב לזה הנותן לתוך קופה של צדקה, ולא יתן אדם לתוך קופה של צדקה אלא אם כן יודע שהממונה נאמן וחכם ויודע להנהיג כשורה כר' חנניה בן תרדיון.
פחות מזה שידע הנותן למי יתן ולא ידע העני ממי לקח, כגון גדולי החכמים שהיו הולכין בסתר ומשליכין המעות בפתחי העניים, וכזה ראוי לעשות ומעלה טובה היא אם אין הממונין בצדקה נוהגין כשורה.
פחות מזה שידע העני ממי נטל ולא ידע הנותן, כגון גדולי החכמים שהיו צוררים המעות בסדיניהן ומפשילין לאחוריהן ובאין העניים ונוטלין כדי שלא יהיה להן בושה.
ובאין העניים ונוטלין כדי שלא יהיה להן בושה.
פחות מזה שיתן לו אחר שישאל.
פחות מזה שיתן לו בידו קודם שישאל.
לר' עקיבא הייתה בת. אמרו לו הכלדיים: אותו היום שנכנסת לבית החופה, מכיש אותה נחש והיא מתה. היה דואג על הדבר הרבה. אותו היום נטלה את המכבנה (=תכשיט לשער האשה), נעצה אותה בסדק (=שבקיר). קרה שישבה בעינו של נחש. בבוקר כשנטלה אותה, נסרך ובא הנחש אחריה.
אמר לה אביה: מה עשית? אמרה לו: בערב בא עני, קרא בפתח והיה כל העולם טרוד בסעודה ואין שומע אותו. קמתי אני, נטלתי את מנתי שנתתם לי ונתתיה לו. אמר לה: מצווה עשית!
יצא ר' עקיבא ודרש: 'צדקה תציל ממות' (משלי י:ב), ולא ממיתה משונה אלא ממיתה עצמה.
(שבת קנו, ע"ב)
"...שמואל ואבלט (שם חכם, נכרי וחוזה בכוכבים היה –רש"י) היו יושבים, והיו הולכים כמה אנשים לאגם. אמר לו אבלט לשמואל: אדם זה ילך ולא יבוא –יכיש אותו נחש וימות.
אמר לו שמואל: אם מישראל הוא –ילך ויבוא.
עד שהם יושבים –הלך ובא.
קם אבלט השליך את משאו לארץ ומצא בתוכו נחש שחתוך ומושלך בשני גזרים.
אמר לו שמואל: מה עשית?
אמר לו: כל יום היינו מטיילים ביחד ואוכלים (יחד). היום היה אחד מאתנו שלא היה לו לחם והיה מתבייש. אמרתי להם (לבני החבורה): אני אקום ואקח (את הלחם). כשהגעתי אליו עשיתי עצמי כאילו לקחתי ממנו כדי שלא יתבייש.
אמר לו שמואל: מצווה עשית! יצא שמואל ודרש: צדקה תציל ממות."
(שבת קנו, ע"ב)
שני תלמידים של ר' חנינא יצאו לקצץ עצים, וראם אסטרולוגוס אחד ואמר: שנים הללו יוצאים ולא יחזרו. כשיצאו פגע בהם זקן אחד, אמר להם: זכו עמי! הרי שלושה ימים שלא טעמתי כלום. והייתה עמם כיכר אחת, פרסו מחצה ונתנו לו. אכל והתפלל עליהם, אמר להם: כשם שקיימתם היום את נפשי כך תתקיים היום נפשכם. יצאו בשלום וחזרו בשלום . והיו שם בני אדם ששמעו קולו . אמרו לו: ולא כך אמרת: "שנים הללו יוצאים ולא יחזרו?" אמרו: יש כאן אדם שקרן, שאסטרולוגיא שלו שקר! אף-על-פי כן הלכו ופשפשו ומצאו חכינה, מחצה בחבילה אחת ומחצה בחבילה אחרת. אמרו: מה דבר טוב עשיתם היום? סחו להם אותו המעשה. אמר: ומה אני יכול לעשות - ואלהים של היהודים מתפייס בחצי כיכר!
(ירושלמי שבת פ"ו, הלכה ט')
בימיו של רבי תנחומא היו צריכין ישראל לתענית.
באו אצלו, אמרו לו: רבי גזור תענית,
גזר תענית יום ראשון, יום שני, יום שלישי, ולא ירד גשם.
נכנס ודרש להם, אמר להם: בני התמלאו רחמים אלו על אלו והקב"ה מתמלא עליכם רחמים.
עד שהן מחלקין צדקה לענייהם ראו אדם אחד נותן מעות לגרושתו.
באו אצלו ואמרו לו: מה אנו יושבים פה והמעשה שם?
אמר להם: מה ראיתם?
אמרו לו: ראינו אדם פלוני נותן מעות לגרושתו,
שלח אחריהם והביאם.
אמר לו: מה היא לך זו?
אמר לו: גרושתי היא.
אמר לו: מפני מה נתת מעות לגרושתך?
אמר לו: ראיתי אותה בצרה והתמלאתי עליה רחמים.
הגביה רבי תנחומא פניו למעלה ואמר: ריבון כל העולמים, זה שאין לזו עליו מזונות,
ראה אותה בצרה ונתמלא רחמים עליה,
אתה שכתוב בך חנון ורחום ואנו בניך בני ידידיך בני אברהם יצחק ויעקב,
על אחת כמה וכמה שתימלא עלינו רחמים,
מיד ירדו גשמים ונתרווח העולם.
0 תגובות:
הוסף רשומת תגובה