בצורה הפשוטה ביותר, שמירת השבת מובאת בתנ"ך כבר בספר בראשית. ששה ימים אלוהים עומל ויוצר את החיות, הארץ, השמים, המאורות, הים האדם ועוד, וביום השביעי של השבוע (יומו האחרון של השבוע), יום שבת, שובת הקדוש ברוך הוא מכל מלאכתו.
 | וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם. וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה, וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי, וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ, כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ, אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת. |  |
| – בראשית, פרק ב' פסוקים א'-ג' | ||
לאחר מכן מצווה הקדוש ברוך הוא שלזכר השביתה שערך ביום השבת (ועל כן גם ברך וקידש אותו) הוא מורה גם לבני ישראל לשמור את השבת. ראשית, הוא מורה על כך לאדם הראשון כבר ביום הבראו כמצווה הראשונה כי יש לשמור את השבת. מצוות השבת נכללת גם בעשרת הדברות (דיבר רביעי) שנתנו לבני ישראל במעמד הר סיני שבו מנחיל ומוריש הקדוש ברוך הוא את שמירת השבת לבני עמו, עם ישראל.
| זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ. וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עַל כֵּן בֵּרַךְ ה' אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ. | |
| – שמות כ, ח | ||
בשבעה עשר מספרי התנ"ך מופיעות לא מעט התייחסות לשבת. ביניהן: חזרה על ציווי שמירת השבת וביאורים פרטניים יותר של המצווה הכללית, כאשר ספר ויקרא וספר שמות מביאים את מירב הדברים. [1]
בספר שמות מדגיש הקדוש ברוך הוא כמה חשובה לו וכמה עומק וגדולה יש במצוות שמירת השבת. ניתן להסיק זאת ע"פ דבריו למשה רבנו:
| אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי יְהוָה מְקַדִּשְׁכֶם. יד וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת כִּי כָּל הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ... וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם. יז בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְהוָה אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ. | |
| – שמות פרק לא | ||
השבת נידונה כמובן גם במשנה, כאשר מסכת שבת מוקדשת כולה לעיסוק בדיני שבת. מסכות כגון, מסכת עירובין,מסכת מנחות ואחרות אף הן מתייחסות לאלו. [2] עד לכתיבת המשנה נשמרו הלכות שבת לפי מסורת התורה שבע"פ, שנמסרה לעם ישראל במעמד הר סיני. עם כתיבת המשנה ערכו חז"ל סדר בהלכות אלו והעלו על הכתב דיונים שונים בנושא: 'שבת'. חכמי התלמוד הישוו את הלכות השבת להלכות כשפים.[3] הקבלה זו נוגעת רק לאיסורי השבת ש"יש מהן סקילה ויש מהן פטור אבל אסור. ויש מהן מותר מלכתחילה,"[4] כפי שיש בענייני כישוף.[5] במסורת ובאגדה השבת מתוארת כיום בו נח כל היקום, אף החי הצומח והדומם. רעיון זה מופיע בהקשרים שונים: כך מסופר כי בהיות עם ישראל במדבר, לא ירד המן בשבת וכי ביום שישי קיבל העם 'לחם משנה', תבשיל משובח יותר מזה אשר ניתן בימות חול; האגדה מספרת כי פרה של יהודי הנמכרת לנוכרי, תסרב לחרוש בשבת כדי לשמרה; בסנהדרין סה ב מסופר כי ישנו נהר מופלא, ששמו סמבטיון, אשר שומר שבת; ושלל אגדות מעין אלו המתארות בע"ח שונים, צמחים, ואף מחוזות, כמו הגיהנום, השובתים בשבת, ואחרים המתעוררים מתהדרים ומתעלים כעץ החיים וכלל הנשמות, או רוח שכינה ועדנה הנושבת ביום זה מן העולם הבא אל עולמנו.[6] השבת כמופיע ביהדות מתייחדת מימי החול בשלושה אופני התקדשות: מעשה, דיבור ומחשבה.[7]
הקב"ה פנה למשה רבינו ואמר לו מתנה יקרה יש לי בבית גנזאי ורוצה אני לתת לבני ו"שבת" שמה
בצורה הפשוטה ביותר, שמירת השבת מובאת בתנ"ך כבר בספר בראשית. ששה ימים אלוהים עומל ויוצר את החיות, הארץ, השמים, המאורות, הים האדם ועוד, וביום השביעי של השבוע (יומו האחרון של השבוע), יום שבת, שובת הקדוש ברוך הוא מכל מלאכתו.
| וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם. וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה, וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי, וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ, כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ, אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת. | |
| – בראשית, פרק ב' פסוקים א'-ג' | ||
לאחר מכן מצווה הקדוש ברוך הוא שלזכר השביתה שערך ביום השבת (ועל כן גם ברך וקידש אותו) הוא מורה גם לבני ישראל לשמור את השבת. ראשית, הוא מורה על כך לאדם הראשון כבר ביום הבראו כמצווה הראשונה כי יש לשמור את השבת. מצוות השבת נכללת גם בעשרת הדברות (דיבר רביעי) שנתנו לבני ישראל במעמד הר סיני שבו מנחיל ומוריש הקדוש ברוך הוא את שמירת השבת לבני עמו, עם ישראל.
| זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ. וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עַל כֵּן בֵּרַךְ ה' אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ. | |
| – שמות כ, ח | ||
בשבעה עשר מספרי התנ"ך מופיעות לא מעט התייחסות לשבת. ביניהן: חזרה על ציווי שמירת השבת וביאורים פרטניים יותר של המצווה הכללית, כאשר ספר ויקרא וספר שמות מביאים את מירב הדברים. [1]
בספר שמות מדגיש הקדוש ברוך הוא כמה חשובה לו וכמה עומק וגדולה יש במצוות שמירת השבת. ניתן להסיק זאת ע"פ דבריו למשה רבנו:
| אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי יְהוָה מְקַדִּשְׁכֶם. יד וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת כִּי כָּל הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ... וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם. יז בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְהוָה אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ. | |
| – שמות פרק לא | ||
השבת נידונה כמובן גם במשנה, כאשר מסכת שבת מוקדשת כולה לעיסוק בדיני שבת. מסכות כגון, מסכת עירובין,מסכת מנחות ואחרות אף הן מתייחסות לאלו. [2] עד לכתיבת המשנה נשמרו הלכות שבת לפי מסורת התורה שבע"פ, שנמסרה לעם ישראל במעמד הר סיני. עם כתיבת המשנה ערכו חז"ל סדר בהלכות אלו והעלו על הכתב דיונים שונים בנושא: 'שבת'. חכמי התלמוד הישוו את הלכות השבת להלכות כשפים.[3] הקבלה זו נוגעת רק לאיסורי השבת ש"יש מהן סקילה ויש מהן פטור אבל אסור. ויש מהן מותר מלכתחילה,"[4] כפי שיש בענייני כישוף.[5] במסורת ובאגדה השבת מתוארת כיום בו נח כל היקום, אף החי הצומח והדומם. רעיון זה מופיע בהקשרים שונים: כך מסופר כי בהיות עם ישראל במדבר, לא ירד המן בשבת וכי ביום שישי קיבל העם 'לחם משנה', תבשיל משובח יותר מזה אשר ניתן בימות חול; האגדה מספרת כי פרה של יהודי הנמכרת לנוכרי, תסרב לחרוש בשבת כדי לשמרה; בסנהדרין סה ב מסופר כי ישנו נהר מופלא, ששמו סמבטיון, אשר שומר שבת; ושלל אגדות מעין אלו המתארות בע"ח שונים, צמחים, ואף מחוזות, כמו הגיהנום, השובתים בשבת, ואחרים המתעוררים מתהדרים ומתעלים כעץ החיים וכלל הנשמות, או רוח שכינה ועדנה הנושבת ביום זה מן העולם הבא אל עולמנו.[6] השבת כמופיע ביהדות מתייחדת מימי החול בשלושה אופני התקדשות: מעשה, דיבור ומחשבה.[7]
0 תגובות:
הוסף רשומת תגובה