"הפרשת חלה"

מקורי המצווה

מקור המצווה מופיע בחומש במדבר, כמצווה הניתנת טרם כניסת בני ישראל לארץ ישראל;

	בְּבֹאֲכֶם אֶל הָאָרֶץ..וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ תָּרִימוּ תְרוּמָה לַה' רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה כִּתְרוּמַת גֹּרֶן כֵּן תָּרִימוּ אֹתָהּ מֵרֵאשִׁית עֲרִסֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לַה' תְּרוּמָה לְדֹרֹתֵיכֶם
– במדבר טו יח-כא

עם שיבת ציון של בית שני מופיע בספר נחמיה כריתת אמנה וברית שבתוכה מוזכר מצוות נתינת תרומת חלה אל הכהנים; "אֲנַחְנוּ כֹּרְתִים אֲמָנָה וְכֹתְבִים וְעַל הֶחָתוּם שָׂרֵינוּ...בָאִים בְּאָלָה וּבִשְׁבוּעָה לָלֶכֶת בְּתוֹרַת הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נִתְּנָה בְּיַד מֹשֶׁה עֶבֶד הָאֱלֹהִים וְלִשְׁמוֹר וְלַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְו‍ֹת ה' אֲדֹנֵינוּ ..וְאֶת רֵאשִׁית עֲרִיסֹתֵינוּ..נָבִיא לַכֹּהֲנִים"(נחמיה י א-לח)

[עריכה]המועד בו ניתנה המצווה וטעמיה

מהמובא בתלמוד ירושלמי מובן שמצוות חלה ניתנה לבני ישראל אחר חטא המרגלים^[2]. הספורנו מנמק כי לאחר חטא המרגלים זיכה הקדוש ברוך הוא את בני ישראל במצווה זו על מנת לנגד החטא ויוחל ברכה בביתם ובעיסתם^[3]. הכלי יקר מבאר כי ארץ ישראל מבורך על ידי השקאת מי גשמים -שלא עומלים להשיגה- לעומת מי נילוס של ארץ מצרים שהיו מוכרחים לטרוח להשקות שדותיהם. בכך שבארץ מצרים שורת הדין נתונה למנוע מתן ממי שלא עמל בשדה. מטעם זה, חייבים למסור חלק מראש העיסה אל הכהן להודות להקדוש ברוך הוא שמוריד גשמים בחסדו^[4]. כמו כן, הרבי מליובאוויטש מגדיר את מצוות חלה כפריעת חוב להקדוש ברוך הוא^[5].

המצווה נחשבת כחשובה עד כדי שמחייבת התורה נתינתה גם בשנת השביעית (שמיטה)^[6] ואף עני המלקט פאה -אף על פי שפטור מלתת מעשר- חייב להרים תרומת חלה מעיסת לקיטתו, וגם עיסת מעשר שני בירושלים חייב בתרומת חלה^[7].

יש מנמקים כי המצווה היא אחת מהמצוות התלויות בארץ, והיא מבטאת את הקדושה של ארץ ישראל.

[עריכה]מדאורייתא או מדרבנן

בתלמוד בבלי^[8] יש מחלוקת בין רבי יוחנן לריש לקיש אם המצוות -ובתוכן מצוות תרומת חלה- היום בארץ ישראל היא מדאורייתא או מדרבנן. לדעת ריש לקיש^[9] היא מדרבנן, ואילו לדעת רבי יוחנן היא מן התורה^[10].

כיום מקובל שחובת מצווה זו מדרבנן, ומאחר ואין דיני טומאה וטהרה נוהגים כיום בארץ ישראל, החלה המופרשת אינה ניתנת לכהן אלא נשרפת. אולם, יש דעות שעדיף לתת את החלה אל כהן על מנת שיאכילו לבהמתו, ובכך מונעים האיסור של בל תשחית^[11].

[עריכה]דיני המצווה

חיוב תרומת החלה היא מקצה הראשונה והיפה שבעיסה/ות העשויה מאחד מחמשת מיני דגן בלבד; חיטה, שעורה,כוסמין, שיפון ושיבולת שועל^[12]. כמות הקמח שממנו מפרישים היא עשירית האיפה, דבר הנלמד מהפסוק "ראשית עריסותיכם". מכן למדו חז"ל, שרק מי שאופה כמות בגודל של "עיסת מדבר" -שנחשב כעיסה חשובה- חייב בחלה. הכמות "עשירית האיפה" היא כ-1,600 גרם, ומי שאופה כמות קטנה מזו, צריך להפריש ולא לברך. לווים -עם שיש דעות שהם פטורים ממתנת הזרוע לחיים וקיבה, חייבים לתת תרומת מחלתם^[13]

[עריכה]חלקי המצווה

מבוסס על דברי רבי יונתן המובאים בספרי, סובר הרמב"ן שמצוות תרומת חלה כולל בתוכה שתי חלקים, אחת "הפרשת" חלקו של כהן ואחת "נתינתה" לכהן^[14]. אף התוספות רי"ד -בפירושו לתלמוד- סובר כך^[15]. בין האחרונים, הנודע ביהודה האריך להסביר שבמצוות תרומת חלה קיימת שני חלקים; הראשון להפקיע את העיסה מאיסור טבל, והשני לתת את התרומה אל כהן.^[16]

[עריכה]עת ההפרשה

יש מחלוקת תנאים מתי נקבע החוב להפריש חלקת התרומה, לדעת רבי עקיבא חייבים להפריש חלק התרומה אחר האפייה (מש"יקרום" הלחם בתנור), ואילו לדעת רבי יוחנן בן נורי חייבים להפריש מהעיסה עוד טרם אפייתה ורקבדיעבד ניתן לתרום מהלחם האפוי^[17].

מצוות הפרשת חלה היא אחת משלוש המצוות שנמסרו לנשים (חלה, נידה והדלקת הנר), למרות שהגברים חייבים במצווה זו כמו הנשים. קיים איסור ליהנות מהעיסה או מהחלה לפני שהופרשה ממנה התרומה.

[עריכה]שיעורי ההפרשה

לשיטת הרב מרדכי אליהו לא מפרישים על כמות הפחותה מ 1,666 גרם, ומפרישים בלא ברכה מכמות זו ועד כמות של 2,400 גרם. על פי החזון איש, לא מברכים על קמח בכמות פחותה מ-2,250 גרם, ולשיטתו שימוש בפחות מ-1,200 גרם קמח פוטר מהפרשת חלה בכלל.

אם שיעור ההפרשה לא מצוין בפירוש בתורה. אלא נאמר - "ראשית עריסותיכם", ללא שיעור מדויק. על כן מן התורה כל כמות מותרת להפרשה. אמנם, חז"ל קבעו שני שיעורי הפרשה -אחת לבעל בית ואחת לבעל מאפייה:

• לבעל בית - אחת מעשרים וארבעה מן העיסה (1/24).
• ולנחתום (אופה) - אחת מארבעים ושמונה מן העיסה (1/48).
• בזמננו מפרישים, רק כלשהו, בלי כל שיעור. (מפני שהכהנים טמאים ולא ניתן לתת להם המופרש).

העושה כל עיסתו חלה להפרשה, לא עשה כלום עד שישאיר קצת.

[עריכה]בחוצה לארץ

הברכה מדרבנן, בחוצה לארץ מותר הכהן לאכול את תרומת החלה, על אף שהוא והחלה טמאים. אולם, הרשות לאכילה נתונה רק בתנאי שהכהן טבל במקוה^[18]. בחוצה לארץ על הכהן לברך על מין החטה ואחר כך לברך " ברוך את ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצוונו לאכול תרומה" ^[19]. באפיית מצות לפסח בחוצה לארץ, יש מקפידים שמעיסת הבצק עבור מצה שמורה של ליל הסדר יותן חלה לאכילה (ולא לשריפה) על ידי כהן^[20].

[עריכה]

מניחים את העיסה בקערה ומוציאים ממנה חתיכה להפרשה. יש נוהגים לומר לפני הברכה - "הרי זו חלה" ואז לברך על ההפרשה. נוסח ברכת הפרשת חלה: לספרדים: "להפריש חלה תרומה", לאשכנזים: "להפריש חלה". לאחר ההפרשה יש נוהגים לומר תפילהמיוחדת זו -

[עריכה]התפילה

"יהי רצון מלפניך, ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו, שמצוות הפרשת חלה תחשב לי כאילו קיימתיה בכל פרטיה ודקדוקיה ותחשב הרמת החלה שאני מרימה כמו הקורבן שהוקרב על גבי המזבח ותתקבל ברצון. וכמו בזמן שבית המקדש היה קיים, הייתה החלה נתונה לכהן והייתה זו לכפרת עוונות, כך תהיה הפרשה זו לכפרת עוונותיי ואז אהיה כאילו נולדתי מחדש נקייה מחטא ועוון ואוכל לקיים מצוות שבת קודש והימים הטובים עם בעלי (וילדינו), להיות ניזונים מקדושת הימים האלה. ובזכות מצוות חלה יהיו ילדינו ניזונים תמיד מידיו של הקדוש ברוך הוא ברוב רחמיו וחסדיו וברוב אהבה. ותקבל מצוות חלה כאילו נתתי מעשר. וכשם שהנני מקיימת מצוות חלה בכל לבי, כך יתעוררו רחמיו של הקדוש ברוך הוא לשמרני מצער וממכאובים כל הימים. אמן כן יהי רצון" ^{[דרוש מקור]}

[עריכה]הלכות נוספות

אין מפרישים חלה בלא רשות בעל העיסה, כמו שהתורם שלא ברשות - אינה תרומה. לכתחילה עדיף להפריש חלה מן הבצק, אך אם שכח, אפשר להפריש מן הלחם האפוי.

[עריכה]סגולה למקיימיה ועונש למבטליה

היות שחלה נחשבת כתרומה, היא נכללת תוך הברכה המובא בספר מלאכי "ובחנוני נא בזאת..והריקותי לכם ברכה עד בלי די" (מלאכי). גם הנביא יחזקאל מזכיר ברכות מיוחדות למקיימים מצווה זו; "וְרֵאשִׁית כָּל בִּכּוּרֵי כֹל וְכָל תְּרוּמַת כֹּל מִכֹּל תְּרוּמוֹתֵיכֶם לַכֹּהֲנִים יִהְיֶה וְרֵאשִׁית עֲרִסוֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לַכֹּהֵן לְהָנִיחַ בְּרָכָה אֶל בֵּיתֶךָ " (יחזקאל מד ל)^[21]. במדרש מבואר שמצוות חלה מיוחדת בזו שדוד המלך השיג כפרה על מעשיו עם אוריה החתי על ידי קיום מצווה זו^[22]. בתלמוד בבלי מובא שמן השמים עונשים על ביטולה על ידי שמונעים ברכה "במכונס", ומארה משתלחת בשעורים, ובעלי השדות זורעים זרע וזרים באים ונהנים מיבולם בלי תשלום לבעלים^[23].

[עריכה]